<h1>המכתם</h1>
<h2>דף ב.</h2>
משקין בית השלחין. לישנא דקרא [שיר השירים ד'] הוא, שלחיך פרדס רמונים. ומפרש לה בגמרא לישנא דצחותא. קלון. מלשון ותער כדה אל השוקת [בראשית כ"ד], תרגומו קלתא. גמרא. מושכין את המים מאילן לאילן. פירוש מושכין מן מעין דרך אמה לאילן ומאותו אילן לאילן שכנגדו עד שמשקה את כולן, דהוי פסידא אי לא משקי להו. ואלו האילנות הם בשדה בית השלחין ואין שם ירק, ובשביל כך לא ישקה כל השדה כולה דאיכא הרוחה. הא מני ר' יהודה היא דאמר יתר על כך לא יפנה אדם אמת המים וכו'. פירוש לא יפנה אותה מעפר וצרורות לעבור בה המים (כך). כך משמע דגרס הראב"ד ז"ל אפילו מעין ראשון. ואע"ג דאמרינן לקמן ומתקנין את המקולקלות, הא מוקמינן לה שעדין היא עמוקה טפח. והא גנתו ודאי מקום פסידא הוא, וקאמר לא יפנה. אלמא מקום פסידא הוא מטרח לא טרחינן, הראב"ד.
<h2>דף ב:</h2>
מנכש משום מאי מיחייב. פירוש דמשום תולש ליכא, דלא צריך לאותו דבר, ולא דמי לקוצר. אף המקיים. פירש הראב"ד ז"ל כגון עידור וכסוח וגודר לפניו כדי לשמרו.
<h2>דף ג.</h2>
קרסום הוא מלשון חזיר מיער [תהלים פ']. מפרקין. פירוש בעלין, כדי שלא יעשו צל על הפירות ויתבשלו בחמה. מיבלין. מלשון יבלת, פעמים שעולה על האילן כעין יבלת ובתוכו תולעים. [מאבקין. פירוש משליכין אבק על עיקר האילן]. ובעל הערוך [ערך אבק] פירש מלשון אבק, שמסירין האבק מעליו. אברויי אילנא. פירוש לשון נקב, כמו וברא אתהן. ויש שפירשו להבריא האילן ולהשביחו.
<h2>דף ד.</h2>
ורב אשי אמר מי גשמים נמי לידי מי קלון אתו. וכי תימא לימא מי גשמים ואנא ידענא דמי קלון כל שכן הוא. ויש לומר דאי לא תניא אלא מי גשמים הוה אמינא דטעמא משום דפסקי הוא, אבל היכא דלא פסקי הוא שרי, ואע"ג דאיכא טירחא יתירא דקלון. להכי איצטריכו תרוייהו. ומאן דגזר היינו טעמא משום דתרוייהו לאו [מי] מעין נינהו אלא מי גשמים. הילכך גזרינן הא אטו הא. נהרות המושכין מן האגמים. אע"פ שהן מי גשמים. מותר להשקות מהם במועד. וכרב אשי סבירא לן דלא גזרינן מי גשמים אטו מי קלון. אלא דבמי גשמים מועטין קאמר דסופן אתו לידי מי קלון. וכן פסק גאון ז"ל.
הפסיקות והבריכות שנתמלאו ממי גשמים או שמלאן בכלי. אסור להשקות מהן במועד ואפילו דרך אמה, מפני שסופן לבא לידי מי קלון אם לא יספיקו לו דרך אמה. ואם היתה אמת המים עוברת לתוכן. שבאה מן המעין, אע"פ שרובה של בריכה מי גשמים מותר. והוא שרובה של אותה שדה יכולה להשקות מאותה אמת המים ביום אחד. דכי האי גונא לא חסרי מי בריכה דליתי לידי מי קלון. ואי לא אסור, דודאי כי פסקי ליה מי גשמים טרח בקלון ומשקה לה לכולה בההוא יומא.
בריכה שנטפה משדה בית השלחין זו. פירש הראב"ד ז"ל כגון שיש לו שתי שדות זו למעלה מזו, ובקצה העליונה במורד יש בריכה שהיא מקבלת תמצית כל מי העליונה. מאותה בריכה מותר להשקות את התחתונה שלמטה מן הבריכה. ודוקא כשהשדה העליונה עדין היא נוטפת ומתמצית לתוך הבריכה והא שהמעין מושך על השדה [דכיון] שכן (הוא) הוה ליה כמי שהוליך המעין מהעליונה אל השדה התחתונה ומשקה אותה, ואע"פ שאינה שותה אלא מתמציתה של עליונה.
שתי ערוגות. אפילו בשדה אחת. זו למעלה מזו והמעין אינו יכול לעלות אל העליונה לא ידלה בכלי מן התחתונה אל העליונה, שזה הוא כמו קלון. ולא עוד אלא אפילו ערוגה אחת חציה נמוך וחציה גבוה לא ידלה מן הנמוך לגבוה. ודוקא ליפותן לאחר המועד דמפסד לא פסדי ולצורך המועד [לא] עביד, דלא בעי למיכל מינייהו במועדא, הילכך האי טירחא אע"ג דזוטרא הוא אסור. אבל ליפותן כדי לאכלן במועד מותר. כדתניא מדלין מים לירקות כדי לאכלן. ואם בשביל ליפותן אסור. כל זה לראב"ד ז"ל. וקשיא לן עלה טובא כיון דבית השלחין בלא השקאה מקום פסידא הוא, כדאמרינן בריש פרקא [ב' ע"א] וקיימא לן כר' יוסי [י"ב ע"ב] דלא בעי שינוי בדבר האבד, ורב הונא דחצדו ליה חצדא דשערי דמטא בחולא דמועדא משום דבר האבד, ורב דימי דאמר [י"ב ע"א] זופתין חביתא ואין זופתין כוזיתא דחייש לפסידא. ואע"ג דאיכא טירחא יתירא הכא גבי בית השלחין מאי טעמא לא שרינן ליה מי קלון ולפתוח לו אמה בתחלה. ובפרק שני בברייתא [י"ב ע"א] דקתני גבי דבר האבד במה דברים אמורים בתלוש, אבל במחובר אפילו כולו אבוד אסור, ודחינן לה להא ברייתא ואמרינן יחידאה היא ולא סבירא לן כותיה, אלא אפילו במחובר כל דבר האבד מותר ואפילו בטירחא. והא מתני' דהכא כותיה סבירא ליה דקאסר טירחא לבית השלחין ואע"פ שהוא דבר האבד מפני שהוא כמחובר. ולא עוד אלא אפילו טירחא זוטא אסרינן הכא, כגון לדלות מערוגה לערוגה או מחצי ערוגה לחצי ערוגה. והאריך הראב"ד בתירוץ דבר זה. וגמר (דבר) [דבריו] כך הוא. כללו של דבר הא דאמרינן בפרק שני [י"ב ע"א] הלכות מועד כהלכות כותיים יש מהן פטור אבל אסור יש מהן וכו' ואין למדות זו מזו. ועיקרו של דבר לא מסרו הכתוב אלא לחכמים, והם אמרו דבר האבד מותר במועד. ולא כל הפנים שוין, אלא לפי אבדתו התירו טרחו. וכך שיערו טורח מי קלון אינו ראוי לפסידת בית השלחין. אבל טורח מערוגה לערוגה מותר לרבנן, דהוה ליה כחצדא דרב הונא. ולרבי אלעזר ב"ר שמעון לחודיה הוא דאסור משום דמחובר הוא ולא סבירא לן כותיה. (הגה"ה. וזה הנכון דכל היכא דהוי פסידא פורתא אין עושין בשבילו אפילו טורח מועט, כגון הא דמקום גבוה למקום נמוך. והיכא דהוי פסידא מרובה עושין בשבילו אפילו טירחא מרובה כגון הא דחצדא דרב הונא. ופסדת בית השלחין אינה מרובה כל כך שיהא ראוי לעשות בשבילה טרחא יתירא דקלון וכיוצא בו. ע"ד כא"ן).
<h2>דף ד:</h2>
המדל בגפנים וכו'. כמו שפירש רש"י ז"ל. ואית דמפרשי בעל הבית שבצר כרמו והניח פאה בסוף כרמו כראוי ולא באו עניים ללקטה, והניחוהו זמן ארוך עד שהוצרך בעל הבית לשלוף מן הגפנים מבינתים מפני שסמוכות זו לזו יותר מדאי ומכחישות זו את זו. ועתה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בזה אם יכול לשלוף מן הגפנים שבפאת כרמו שהפאה עדיין בהם. רבי יהודה סבר מדל כדרכו, ואע"פ שמפסיד בענבי הפאה שהאשכולות מתרוקנין והענבים מתרסקין בשליפת הגפנים, אפילו הכי לא חיישינן, לפי שהעניים גרמו לעצמן שלא באו. ורבי מאיר סבר חיישינן להפסד עניים, אלא ממתין להם עד שיטלו הפאה, ואחר כך ישלוף. ואם יש לבעל הבית הפסד בשהייתן שמין לו את הפסדו ונוטל משל עניים. הראב"ד ז"ל. אמר אי תניא תניא. (כתוב) דמדלין מים. ונראה דמכל מקום מאי דהוה ס"ד מעיקרא דמדלין שלופי הילכתא היא, דהא לדידיה הוה חמיר מדלין מים משלופי, ואפילו הכי שרי ליה, השתא דאשכחן ברייתא כל שכן דשרי שלופי. ברירין שבעיקרי זיתים. ה"ג שבעיקרי זיתים. ה"ג ברי"ש, והם בורות קטנים.
הא בחדתי הא בעתיקי. כתב הראב"ד ז"ל דלאו דוקא חדתי ממש, אלא אפילו כעין חדתי אסור, שהן אטומות לגמרי. אבל אם היה חריצן ניכר מעט מותר, ולא בעינן טפח, כדבעינן באמת המים, וכדמפרש בגמרא גבי מתקנין את המקולקלת במועד. דהתם בעי לעבור בו מים, ואם לא נשאר בה טפח אינה ראויה לעבור בה מים, אבל הכא מימיה עומדין, ובמשהו סגי ליה. ובשם רב נטרונאי מצאנו דמפרש בחדתי, בנטיעות חדשות מותר [לעשות] עוגיות, משום דהוי פסידא רבא, שאין יכולין לחיות אלא אם כן נקוו שם המים. אבל בעתיקי אסור.
קתני מיהא עד שיעמיק ולא חיישינן לנראה כעודר. פירוש בשלמא למאן דאמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה מוקים לה כגון דשדי לעפריה אבראי, וכשמגביה שלשה נמי ליכא משום מכשיר לזריעה, דאיירי שמגביה באבנים או בעצים, וכן פירש רש"י ז"ל. אבל למאן (דמתני) [דאמר] משום עודר קשיא, דהכא ליכא מיא דליזלו בתריה. כתב הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל. נראה דכל היכא דתני מתקנין את המקולקלת, כגון זה של אמה וכגון חטיטת בורות ליחיד, לא שיוסיף על השיעור הראשון, [אלא שמנקרו] מן העפר ומן הצרורות שנפלו לתוכו, אבל לא מרחיב בהם ולא מעמיק. וכן הציר והצנור והמנעול והמפתח שנשברו ומתקנן במועד, לא שיעשה אותן חדשים, אלא מתקן הישנים. דכמה דאפשר למעוטי במלאכה בלא הפסד ימעט. ואמרינן נמי לקמן [ז', ע"א] בכותל חצר שנפל בונה אותו כדרכו, לא שיגביה וירחיב בו, ולא שיחצוב לא אבנים ולא כל דבר חדש, אלא שבונה אותו כתחילתו מפני שמירת החצר. וכל זה משום דבר האבד, אבל אינו צורך המועד. דכיון דמשום פסידא הוא דשרינן ליה סגי ליה במאי דהוה מגלגל ביה מעיקרא. אבל צורך המועד ודאי כל דצריך ליה שרי ליה, כדאמרינן [י' ע"ב] במיבני אוריא ובאוקומי רחיא ובאמתא דרחיא ובמיבני אקרפיטא ובעשיית מעקה לגג ולמרפסת ולמגדל תנורי ואוהרי ובבת עינא דרחיא ובחנוך הכוכין שמאריך ומרחיב בהן ובעשיית הנכרכת למת, מפני שהם צורך המועד.
לספיחי נהרא. כמו מטר סוחף. התיר לחפור לפניו ולהעמיק בית מורדו כדי שירד בכח, ושמא היה צריך להם לבית הריחים. או שמא מפני שלא היה סוחף פעמים כשירבו הגשמים היו מימיו צפין וטובעין שדותיהן.
למיכרא נהרא טמימא. בית ירידה לנחל שנסתם בחול ובאבנים והמים שוטפין אותן.
לאקדוחי נהרא ביראם. שהיה רחוק הנהר מבירם העיר, והיה להם צער לשאוב מן הנהר וקדחו את גדותיו והביאוהו דרך חריץ אל העיר. אמר כיון דשתו מיניה רבים. כי היו לבני בירם מעט בורות, ולא היו מספיקין להם אלא מדוחק, ועתה ישתו רבים, כצרכי רבים נינהו.
מאי מדלין שלופי. פירוש שולף אחת מבינתים, כדי שלא יכחישו זה את זה. וכיון שהוא עושה לצורך אכילה אע"פ שנראה כמנכש מותר. ואף על גב דאמרינן לקמן [י' ע"ב] האי מאן דמשפח דיקלא אדעתא דחיותא שרי' אדעתא דדיקלא אסור, והיכי דמי אדעתא דדיקלא, כגון דשקיל מהאי גיסא ומהאי גיסא, ומשמע אפילו מפשח לחיותא כיון דמיחזי דלדיקלא עביד אסור. הא לא דמיא לההיא, דהכא אותו הירק עצמו הנשאר משתבח לאכילה. וזה הנלקט נלקט לאכילה ומזה הטעם מותר.
<h2>דף ה.</h2>
הא מקמי דניתי יחזקאל מאן אמרה. פירוש משום דאמר רמז לציין קברות מן התורה אקשינן והא תורה היא הא קבלה היא. ירושלמי. אלו הן צרכי רבים דיני ממונות ודיני נפשות, כדאייתי הרב אלפסי ז"ל. ואע"ג דהשקאת סוטה וטהרת מצורע ורציעת עבד עברי ופריקת מנעל מעל האימום לאו צרכי רבים נינהו, איידי דתני מילי דמתעבדי על ידי אחרים בלא שכר פעולה תנא נמי הנך בינייהו. ופורקין מנעל נמי תנא משום דבעי למיתני אבל אין מחזירין אותו. וטעמא דאין מחזירין אותו הוא משום דאומנות הוא ותקון מנעל, ושלא לצורך קאמר.
<h2>דף ה:</h2>
יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר וכו'. כתב הראב"ד ז"ל. הא מילתא פירש רש"י ז"ל וכו', כמו שכתוב בפירושו. וקשיא לן עליה טובא, חדא דקאמר שאם יש שם אילנות בידוע שנחרש דאין נוטעין אילן בלא חרישה. ומי יימר דלבתר דאיקבר מיתא נטעו, דילמא מקמי הכי נטעו להו ושוב לא נחרש. ועוד מאי שנא אילנות, אפילו תבואה ושאר זרעים נמי, הלא אין זורעין בלא חרישה. ועוד דקאמר אם אין בה אילנות בידוע שלא נחרש, דאין אדם רשאי לחרוש בית הקברות. ועוד דאסור בהנאה. אטו בית הקברות הוא זה לאסרו בחרישה ובזריעה מפני שנקבר בו מת אחד במקרה, ומנא ליה הא. ועוד רבי יהודה אומר עד שיהא שם זקן או תלמיד, לפי שאין הכל בקיאין, וכיון דאין נוטעין בלא חרישה מאי בקיאות איכא הכא, כיון דיש בה אילנות ודאי נחרש. ועוד בני העיר נמי אמאי אינן נאמנין להעיד על מקצייניהו אם על שאבד בו קבר או על שנחרש. ומאי בקיאות צריך להו מכל שאר עדיות בעלמא. אלא ודאי אנן אמתניתין דטהרות [אהלות פי"ח, מ"ב—מ"ד] סמכינן לה להאי ברייתא והיא המשנה שהביאו מסורסת בגמרא דתנן שלשה בית הפרס הם החורש את הקבר נטעת כל נטע ואינה נזרעת כל זרע חוץ מן הזרע הנקצר. פירוש כל דבר שנוטעין אותו או זורעין ואין עוקרין אותו, כגון הנטיעות שאין דרך לעקור אותן, וכן התבואה שקוצרין אותה בשעת הקציר אבל אין עוקרין אותה, שאין עוקרין אלא הקטניות. מותר לזרוע וליטע בתוכה, שאין לנו חשש מהרבת טומאתה באכילת פירותיה, לפי שאין הטומאה עולה עם נטילת פירותיה. אבל ודאי הזרע הנעקר כגון קטניות אסור לזרוע בה, מפני שבשעת לקיטתן שמא תעלה הטומאה עמהן ונמצאו אוכליהן מטמאין ולוקחיהן מטמאין וטומאה רבה. שדה שאבד בו קבר נזרעת כל זרע ואינה נטעת כל נטע ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות ומטמאה במגע ובמשא ובאהל. פירוש נזרעת כל זרע, אפילו קטניות שהן נעקרין, מפני שאין לחוש שמא תעלה הטומאה לעקירתן, לפי שהקבר שלם הוא ולא נכתת בחרישה, וכשזורעין בה אין חורשין אותה בדקרים אלא במעדר שאינו מעמיק ואינו מכתת. אבל אינה נטעת כל נטע, מפני שני דברים, האחד מפני כי הנוטע צריך להעמיק החפירה מאד, ושמא יגע במת ויטול אותו. ועוד שאין מקיימין בה אילנות אפילו הם נטועים שם מתחלה. כל שכן שאין נוטעין שם לכתחלה, והטעם מפני טומאת אהל שבה. והאילנות גדלים ומוציאין פירות וענפים ארוכים לרשות הרבים ולשדה שלה, ונמצא מרבה את הטומאה. מה שאין כן לחוש בשדה שנחרש בה קבר, שהרי אינו מטמא באהל, ואין לחוש לגידוליהן. וכי קפדינן נמי באילנות בשדה שאבד בה קבר, דוקא באילני מאכל שאדם רוצה בגידוליהן, והוא חס לקוץ את ענפיהם מפני הפירות, אבל באילן סרק אין אדם חס עליו, וכי אזיל ונפיק לרשות הרבים או לשדה חבירו אמרינן ליה קוץ כנגד המשקולת וקוצץ. אי נמי באילני מאכל יש לחוש שמא יעשה שם בית בין האילנות, כדרך שעושין בפרדסאות, ונמצא הישוב רבה שם, והטומאה רבה לכל הנכנסין שם שמטמאין באהל. ואין לו תקנה (בנאפת) [בנפוחה] ודישה. אבל באילני סרק אינו בונה שם בית ואינו נעשה שם ישוב. וכי מפליגינן בין אילני סרק לאילני מאכל דוקא לענין קיום האילנות לתוכו, אבל ליטע בתחלה כולהו אסירי, מפני חשש נגיעת הקבר כדפירש רש"י ז"ל. שדה בוכין לא נטעת ולא נזרעת מפני שהיא של רבים וכרחבה דמיא ואינו רשאי לקלקלה בעפר תיחוח ובהשקאת זרעים ואילנות. עד כאן גוף המשנה. וטעמא דהא ברייתא נמי משום הכי הוא, שאם יש אילנות של מאכל בידוע שנחרש בה קבר, שאם לא נחרש בה ומשום שאבד בה קבר נצטיין לא היו מקיימין בה אילנות כדאמרן. אי נמי אם רואה שנוטעין בה נטיעות בין אילני סרק בין אילני מאכל בידוע כי זה הציון לא היה מספק שאבד בה קבר, שהרי אינה נטעת כל נטע. אבל אם אין בה אילנות והיא מקום משקה, וראוי לגדל בה אילנות, וסביביה פרדסות, בידוע שאבד בה קבר, ומשום דאינה נטעת כל נטע. אי נמי שרואה שנקצצו משם אילני מאכל בידוע כי מפני הטומאה קצצום, שאין מקיימין אותם שם. רבי יהודה אומר לעולם מטמא באהל, שמא מפני שאבד בה קבר נצטיין, ואין סומכין על קיום האילנות שבה או על נטיעת האילנות שבה עד שיהא שם זקן או תלמיד, לפי שאין הכל בקיאין, כלומר שמא אין בעיר בקיאין במשנה זו שאינה נטעת כל נטע ואין מקיימין בה אילנות, ושלא כדין הן עושין, כי הזקן אע"פ שאינו בקי שואלין אותו על מה נצטיין, והתלמיד ודאי בקי הוא במשנה זו שאמרנו שאינה נטעת ואין מקיימין בה אילנות. וכל בני העיר מוטלין עליו למנוע אותם מן האיסור ולעיין בכל דבריהם. וכיון שמניח אותם ליטע או לקיים בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר, ואין שם איסור. קתני מיהת בידוע שנחרש בה קבר, אלמא מציינין אותה. עד כאן.
<h2>דף ו.</h2>
לא שנו אלא שאין ניצן ניכר וכו'. בין על הירקות בין על הזרעים בין בבכיר בין באפל, אם היה ניצן ניכר, שהוא תחלת תולדת הפרי, שוב אין ממתינין לא לאדר ולא למועד. אבל כשהוא עשב ואין פריו ניכר עדיין, (אלא) שאין הכל מכירין אלא הבקיאין בעשב זה מאיזה מין הוא, ממתינין לו עד אדר, שיהא ניכר יפה ולא יטעו בו.
<h2>דף ו:</h2>
זרעים שלא שתו לפני המועד אסור להשקותן במועד. פירש הר"ם ז"ל [פ"ח מהלכ' יו"ט ה"ד] מפני שצריכין מים מרובין ויטרח הרבה. והיינו טעמא דאמר דבשדה מטוננת מותר. דכיון דלחה היא אינה צריכה מים הרבה. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר. לשון הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל. האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא. פירוש הוא גן שאחורי הבתים, וזורעים שם ירקות לריח ולמראה, ויספיק לו בהשקאה מועטת, כעין ריבוץ. כי צל הכותלים מגין עליו מן הרוח ומן השמש, וכשמשקין אותו יום אחד כל צרכו יספיק לו שלשה ימים. (אמ'). והוא (כענין) [כעין] שדה מטוננת שהוא מותר ומשדה מטוננת הוא דקאמר רבינא הכא ש"מ. ואקשי ליה לרבינא שדה גריד מאי טעמא לא. אפלא לשוויי חרפא הכא נמי אפלא לשוויי חרפא, כיון דהאי תרביצא במעט מים סגי ליה הוה ליה כשדה גריד, דאיכא הרוחה משום דמשוי ליה חרפא, אבל פסידא ליכא. והאי תרביצא נמי הרי יכול לעמוד כל המועד בלא השקאה מפני הלחות שבה. והילכך הרוחה הוא ואסור לדברי הכל. ולא (פריך) [פריק] הלכך אסור. וקיימא לן כרבי אליעזר בן יעקב בתרוייהו, משום דמפרש רב יהודה למילתיה אלמא הילכתא כותיה. וכן פסק הרב ר' יצחק על פי הסוגיא הזאת. אבל בספרים שלנו אין הסוגיא כך, אלא סיומא דמילתיה (דרב הונא) [דרבינא] הוא. שדה גריד מאי טעמא לא אפלא לשוויי חרפא וכו'. והסוגיא הזאת הולכת לענין שהחכמים מתירין אפילו בשדה ניר וקא פשיט רבינא מדברי חכמים להיתרא. ולפי הסוגיא הזאת אין הלכה כר' אליעזר. דהא רבינא דהוא בתרא פשיט להיתרא כרבנן. אבל הסוגיא מן הירושלמי [ריש ה"ג] מוכחת דלא פליגי רבנן בהרוחה במועד, אלא אסורה היא לדברי הכל וממנה מסתייעת הגירסא שכתב הרב אלפסי ז"ל. עד כאן.
<h2>דף ז:</h2>
יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו. בסדר עולם בשנת עשרים ושבע לירבעם מלך עוזיהו. אפשר לומר כן, והלא שניהם מלכו כאחד, אלא שמלך מלכות מנוגעת, דהיינו עשרים ושבע דנפשיה. כמה מלך שתים וחמשים שנה. אשתכח דשש ועשרים שנה היה מצורע, שהם חצי מלכותו. ויותם כי מלך בר כ"ה שנה הוה. נמצא שכבר היה עוזיהו מצורע או שנה שלימה או מקצתה. ובהא פליגי ר' סבר בתחלת שבע ועשרים נצטרע, הילכך בימי חלוטו נתעברה ממנו. ורבי יוסי סבר בסוף חמש ועשרים נצטרע וכבר היתה אשתו מעוברת.
<h2>דף ח.</h2>
ורמינהו המלקט עצמות אביו וכו'. ומקשה רש"י ז"ל אמאי לא אוקימנא ברייתא כר' יוסי דאמר אבל הוא לו. ותירץ דלישנא דר' מאיר הוה קשיא ליה היאך אפשר דליקוט עצמות אביו יהא לו שמחה. ושני ליה דלאו אליקוט עצמות קאי האי שמחה דקאמר רבי מאיר אלא ארגל. ואף על גב דתניא באבל רבתי [שמחות פי"ב] כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט וכל שאינו מאחה בשעת מיתה אינו מאחה בשעת ליקוט עצמות. ההיא חומרא בעלמא דרבנן היא ולא בתורת חובה. ירושלמי מפני ששמחה הוא לו. בראשונה היו קוברין אותן במהמורות, נתאכל הבשר מלקט את העצמות וקוברין אותו בארונות. באותו היום מתאבל למחר היה שמח עליהן לומר שנחו עצמות אביו מן הדין. פירוש מהמורות, חפירות כדכתיב [תהלים ק"מ] ימוטו עליהם גחלים באש יפילם במהמורות בל יקומו. מאי לא יעורר וכו'. כלומר אם מת לו מת במועד לא יעורר אחרים שהם מרי נפש שיבכו עמו להגדיל הבכי. ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום. ירושלמי. הדא דתימא בישן אבל בחדש מותר. איזהו חדש בתוך שלשים יום ישן לאחר שלשים יום. פירוש אם מת לו מת סמוך לרגל אפילו בתוך שלשים מותר לספדו כדרכו, מפני שהמרירות כבר היה בלבו על מיתת המת, ואין בו תוספת מפני ההספד. ואיכא מאן דפסק כשמואל. והילכך אפילו בחנם אסור. והריא"ג ז"ל פסק כרב. ומה שאמרו בירושלמי אליבא דשמואל הוא דאיתמר, ולית הילכתא כותיה, דהילכתא כרב באיסורי.
<h2>דף ח:</h2>
מתניתין. אין חופרין כוכין וקברות במועד וכו'. ואע"ג דביום טוב שני יתעסקו בו ישראל [ביצה ו' ע"א], פירש רש"י ז"ל דהני מילי טלטול ושאר דברים שאין בהן טורח מרובה, כגון לכבסו ולגלח שערו, אבל חפירה לא. ולא נהירא. והר"ם ז"ל [הלכ' יו"ט פ"ח ה"ח] וכן הריא"ג ז"ל פירשו להזדמן ולהקבר אחר המועד. וכי תימא מאי למימרא פשיטא. איכא למימר דכיון דבהנהו מקומות אפשר שחוצבים בהרים ובסלעים, ושוהין בחפירתו יום או יומים. ולכך דרכן להקדים ולחפור משום כבודו, קמ"ל. והראב"ד ז"ל פירש דהכי קאמר אין חופרין הכוכין ואין בונין קברות ואפילו שמת המת במועד, משום דאפשר לקברו במהמורות, שהן כעין חפירות דידן, שהרי רובן לא היו נותנין בקבר עד שנתאכל הבשר, כדכת' בירושלמי דלעיל. וכן נברכת דהיינו בקיע, פירש הרב ז"ל ושאר גאונים חפירת הקבר, לא נברכת של כובסין כפירוש רש"י ז"ל, דהא אין מכבסין במועד. וארון עם המת בחצר. ירושלמי [ה"ו]. הדא דתימא באדם שאינו מפורסם אבל במת שהוא מפורסם אפילו בשוק כד דמך ר' חנינא עבדו ליה ארונא בשוקא הכל מודים שלא יקוץ לו ארזים וכו'.
אבל מחזיר הוא את גרושתו. אית דמוכחי מהכא דמי שנשא אשה ערב הרגל מותר לחתום הכתובה במועד, דהא שרינן להחזיר גרושתו, וודאי יכתוב לה כתובה. ויש לדחות דדילמא כתובתה קיימת ומחזירה על דעת כתובה הראשונה, כדאמרינן התם [כתובות פ"ט ע"ב]. ויש להתיר מטעם דבר האבד, שמא יצא ערעור בהסכמת תנאיהם. ובמשנת אלו כותבין במועד [י"ח ע"ב] נכתוב מזה בע"ה. אבל מחזיר את גרושתו. ירושלמי [ה"ז]. הדא דתימא בגרושה מן הנשואין אבל מן האירוסין נשואין הן. כלומר איידי דחביבא ליה איכא למיחש שמא יניח שמחת הרגל בשמחתה. מפני ביטול פריה ורביה. פירוש ובמחזיר גרושתו דמתניתין ליכא משום חדא מהנך טעמי. דמאן דאמר משום שמחה ליכא שמחה כולי האי בחזרת גרושה מן הנשואין דלבו גס בה. וכן משום בטול פריה ורביה [ליכא], דלא עבדין סעודות כולי האי דלימתנו עד הרגל כדי שתעלה הסעודה לשתים, כפירוש רבינו שלמה יצחקי ז"ל. וכן נמי ליכא טירחא מהנך טעמי.
ההדיוט תופר כדרכו. ירושלמי [ה"ח]. כדרכו ממלא את המחט מכליב אחת אחת ורבי יוחנן אמר כדרכו אחת אחת שלא כדרכו מפסיע. מתניתא מסייע לרבי יוחנן הרצענין מכלבין במועד. אי איתמר אחת אחת הא כך הוא אומנותן. אלא כאן קיימין במפסיע.
<h2>דף י.</h2>
מעמידין תנור וכירים. פירוש מעמידין וקובעין אותן בקצה הבית על ידי טפלה. הא הוא דשרי לצורך המועד, אבל לעשותן לכתחלה אסור אפילו לצורך יום טוב, דהא אפשר למיעבדיה מעיקרא. אי נמי אף על גב דלא אפשר מערב יום טוב, כיון דמעשה אומן הוא אסור. (והוא שיש לו לגלגל זולתו אבל אין יכול לגלגל זולתו אף על גב דמעשה אומן הוא לא בעינן שנוי) [א"ה דברים אלו אינם שיכים לכאן, ואפשר שמקומם לקמן י"א, ע"א במשנה דמגעילין הוא ביד וברגל אבל לא במלחצים] וכן דעת הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל. והר"ם ז"ל [הלכ' יו"ט פ"ח, הי"ג] התיר אפילו עשייתו, כיון שצריך לו במועד. וכן משמע לקמן בגמרא [י"א ע"א] דאוקימנא דבימות החמה שרי, כיון דיבש ואפשר להשתמש בו במועד. מינקר ריחיא. דעת הראב"ד ז"ל דמאן דאמר בת עינא כל שכן דשרי מנקר ריחיא, משום דהאי הוא מלאכת אומן, וצריך כיוון גדול, והאי מעשה הדיוט ואינו צריך כיוון. ומאן דשרי במנקר לא שרי בבת עינא. ופסק הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל כי האי דסוגיין כותיה, דדריש רב חמא נוקרין ריחים במועד. ורב (הונא) [חמא] הלכה למעשה אתא לאשמועינן. ואם איתא דבת עינא הוה [הוה] ליה למימר נוקרין רחים ועושין לו בת עין. ועוד ממעשה דרב הונא דשמעיה לההוא גברא דנקר רחייא ולטייה, ומפרש טעמא בגמרא דסבר לה כיש אומרים, כלומר דאסרי אפילו בישנה, מדקאמר סבר לה כיש אומרים ולא אמר סבר לה כמאן דאמר דבת עינא שריא אבל מנקר רחיא אסור, אלמא מאן דשרי בבת עינא כל שכן במנקר, אבל מאן דשרי במנקר אסר בת עינא. ורב חמא שרא למינקר ולא שרא בת עינא. מיהו מינקר רחיא מותר בין בחדשה בין בישנה, כתנא קמא דפליג אדרבי יהודה. דהא רב חמא דדרש נוקרים ריחים במועד לא אפליג בין חדשה לישנה כלל. מיהו דעת הר"ם ז"ל [הלכ' יו"ט פ"ה, הי"ג] דבת עינא ומנקר רחיא שרי.
<h2>דף י:</h2>
אין מונעין רפואה מבהמה. פירוש אפילו רפואה שיש בה מלאכה גמורה, משום דאבד הוא. אבל רפואה שאינה מלאכה לא איצטריך לאשמועינן, שהרי אפילו בשבת שרי, דלא גזרינן בבהמה משום שחיקת סממנין כדאיתא התם [שבת נ"ג ע"ב]. האי מאן דמסקל ארעא וכו'. פירש הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל מסקל השדה כדי לעשות גורן לצורך המועד. אי נמי להכניס שם בהמות לדיר, דהא קיימא לן כרבי דאמר [י"ב ע"א] מדיירין במועד אפיל בשכר. אדעתא דארעא אסור. להשוות שדהו. היכי דמי אדעתא דבי דרי כגון דקא שדי אבני מוליא זו על גבי מוליא זו. פירוש מוליא גל, מולון בלעז. אי נמי אבני. נצא בנצא זו. פירוש נצא נעצה, חריץ, כמו חריצין ונעיצין. אבל אי שדי מוליא בנצא אדעתא דארעא הוא ואסור. ואפילו הוא מתכוין לצורך בי דרי כיון דמתחזי כמאן דעביד אדעתא דארעא אסור וכן כולם. הני תחלאני. פירוש תמרים לחים מאד וקשים שאין תולדתן להתבשל באילן והן כובשין אותן אחר לקיטה, כדי שיתחממו ויצא מהם המרירות והלחות, והן כמו בוסר, כדאמרינן [ברכות ל"ו, ע"ב] מתחלי דערלה. ולהכי אמר מגזרינהו, מפני שהן נלקטין עם העוקצין כעין פירות שאין מבושלין, ומגזרינהו כדי לאכלן. אבל מכבשינהו כדי למצותן אסור, שהן ככבשין שאין יכול לאכול מהן במועד. כי מפני כבישתן נמאסין עד שיתחמצו ויבשלם. וצריך זמן ארוך, ואין יכול לאכול מהן במועד. והריא"ג ז"ל פירש תמרי דהנוניתא פירוש תמרים שמנים מאד, כדאמרינן [שבועות מ"ז ע"ב] קרב לגבי דיהנא ואידהן. ובמכירת סחורה האריך הריא"ג ז"ל, ודעתו להתיר אם יראה שלאחר המועד לא ימצא במכירתה הריוח הראוי בה לפי מה שהוא. דדבר האבד מיקרי. וביאר זה מן הירושלמי. ואפילו לקנות אם יראנה בזול וחושש שמא לאחר המועד תתיקר וירויח בה התיר הר"ם ז"ל [פ"ז מהלכ' יו"ט הכ"ב]. וכן מצינו בירושלמי [פ"ב ה"ג] הדא שיירתא שרי למיזבן מינה וכו', כמו שהביאה הריא"ג ז"ל. והילכך להלוות בריבית נמי מותר.
<h2>דף יא.</h2>
אוהרי. פירוש מצודות של דגים עשויות מן הזמורות. ויש גורסין אוחרי, מלשון חריות של דקל [שבת נ' ע"א] שעושין אותן מהן. איזלי. רשתות של מטוה. תרגום של מטוה אזיל [שמות ל"ה]. למיגדל תנורי. שהיו עושין מעשה קליעה וגדיל, כעין תנורים גדולים, מחריות של דקל. וטחין אותן בטיט מבפנים ומבחוץ. ומיבשין אותן ואופין בהן. ומעגלין אותן במעגילה. קצצתא דארזא כבדה ועגולה ומגלגלין אותה על המעזיבה כדי לכבוש העפר יפה יפה וכשנקבע מביאין שם עפר תיחוח, וחוזרין ומעגלין את המעגלה כדי להשוות פניה יפה. ומתרץ לה בגמרא מעגילין אותן כעין מעגילה ביד וברגל אבל לא במחלצים. מאי טעמא, משום דסגי ליה ביד וברגל. וכי תימא אם כן ליתני אבל לא במעגילה, דהוי רבותא טפי. ואפשר דהא קמ"ל דאפילו ביד וברגל לא ליעבד כעין מחלצים. רש"י ז"ל. הני מיתאכלי אגב איצצא. ראויין הן לאכול במועד. כי הא דשמואל עבדין ליה שתין איצצי ואכיל. פירוש ממלחי כמה פעמים ונותנין עליהן אבנים ונאכלין לאלתר. משמע דמשום הכי הוה שרי למימלח. הא לאו הכי אסור. וקשיא לן ההיא דירושלמי [פ"ב ה"ג] דאמר הדא שיירתא שרי למיזבן מינה בחולא דמועדא אבל רווחא מיניה פסידא הוא. והכא נמי אע"ג דלא מתאכלי לישתרי משום רווחא. ואיכא למימר דשאני מציאה דליכא שום פסידא [אלא] רווחא בעלמא. אבל התם בפרקמטיא בטול כיסיה פסידא הוא. אי נמי עד כאן לא שרינן משום רווחא אלא מקח וממכר דרך חול, אבל טירחא ליכא ומלאכה נמי ליכא, אבל הכא במליחת דגים טירחא איכא, ומשום רווחא לא שרינן טירחא יתירא. אבל מקח וממכר לאו מלאכה היא, אלא דרך חול בעלמא, ובמקום רווחא שרינן משום דליכא טירחא. ואילו מליחה וצידה מלאכות גמורות הן וטירחא יתירא, ואי לאו משום פסידא משום רווחא לא שרינן. וזה עיקר. הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל. סמוך למסרחיה מעלי. פירוש סמוך למקום בני מעים שמסריחין הוא חשוב. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.
<h2>דף יא:</h2>
פתח באבל וסיים במועד. פירש רש"י דקס"ד דארעו אבל דקתני בשאר ימות השנה קאמר, ולא קאי אמועד, דאו או קתני, והכי קאמר מי שהפך זיתיו והוא בשאר ימות השנה וארעו אבל קודם שגמרן, והוא אסור במלאכה. או אדם אחר שאין לו אבלות שארעו אונס או הטעוהו פועלים ולא הספיק לגמור עד שבא הרגל עליו. והילכך כי היכי דגבי מועד תני תקנתא הכי נמי גבי אבל הוה ליה למיתני ולמימר טוען קורה ראשונה ומניחה עד אחר אבלו. ומדלא תני הכי ש"מ דבימי אבלו אסור לטעון כלל. זאת אומרת דברים המותרים וכו'. וארעו אבל דקתני במתניתין לאו בשאר ימות השנה קאי אלא קודם הרגל שנים או שלשה ימים. ולא יכול לטעון קורה מפני אבלו. ואחר כך נכנס המועד ובטל ליה לאבל. ושרי ליה לטעון קורה ראשונה משום פסידא. והראב"ד ז"ל פירש בענין אחר. רב אשי אמר וכו'. פירוש רב אשי סבירא ליה דדברים המותרים במועד מותרים נמי בימי אבלו, וארעו אבל דמתניתין אשאר ימות השנה קאי כדס"ד. ואונס והטעוהו פועלים אערב הרגל. ודקא קשיא לך אמאי לא תני תקנתא לא מיבעיא קאמר.
ואם אין שם אומן אלא הוא עושה בצנעא בתוך ביתו. ואע"ג דלקמן [כ"א ע"ב] אמרינן דאפילו עני המתפרנס מן הצדקה אינו עושה בשלשה ימים הראשונים. התם ליכא דבר אבד ממש, דהוא נמי אפשר להתפרנס מן הצדקה כמו שנתפרנס עד השתא. אבל הכא איכא פסידא דמוכח. ולהכי שרי. האריסין והחכירין. פירש הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל האריסין של אבל בשדותיו. וכן החמרין והגמלין שלו והספנין שמנהיגין ספינותיו. ומשום הכי יעשו דאריסין וחכירין והקבלנין אית להו פסידא בביטולא. אבל חמרין וגמלין וספנין לא מפסדי מידי בביטולא, ולהכי לא יעשו. אלא אם היו מושכרין אצל אחרים [הוא] דיעשו משום פסידא דאחרים. שכיר יום של אבל שנשכר אצלו בבקר וארע לו למשכיר אבל בחצי היום, אפילו בעיר אחרת לא יעשה, דלאו פסידא דשכיר ליהוי אלא דאבל, ופסידא זוטא הוא נמי שכר יום אחד ולא חיישינן. ורש"י ז"ל פירשה כולה באבל. האריסין והחכירין והקבלנין שארע להם אבל, וכן הגמלין וכן שכיר יום. כולו כמו שכתוב בפירושו.
היתה מלאכת אחרים בידו. כגון כלים לתקן או בגדים שמתקנין בצנעא בבית. וכן מלאכתו ביד אחרים. אדם חשוב שאני וכו'. יש להקשות טעמא דאדם חשוב הא לאו הכי מנח לגמליה ועביד מלאכה בהדי דחבריה, והא אמרינן בירושלמי שהזכיר הרב אלפסי ז"ל שני אחין ושני שותפין שארע להם דבר לאחד מהם נועלין חנותן, ש"מ שאף השני יש לו להמנע שלא לעשות. יש לומר דהתם לאו למימרא שינעול לגמרי, אלא שלא ימכור בפרהסיא, אבל בצנעה מוכר. אי נמי התם ליכא פסידא כולי האי, דאי לא מזבן השתא ליזבין למחר וליומא אחרינא בתר דשלמי ימי אבליה, אבל הכא איכא פסידא טפי. אדם חשוב שאני. דעת הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל שהוא קבל עליו לשלם לחבירו כדי חלקו ממה שהוא משתכר אי לא שקליה לגמליה. דאי לאו הכי מאי חשיבותא איכא דמשום חסידותו יפסיד לחבירו. וכי פריך לאו גברא רבה הוא וידע דהיכא דאיכא פסידא דאחריני לא מיבעי ליה לבטולי לגמליה. ותריץ התם אדם חשוב שאני, ובעי למיעבד לפנים משורת הדין, ולא חייש לפסידא דנפשיה ולשלומי מאי דלא מיחייב מדינא, כי היכי דלא ניתי ליה חשדא.
<h2>דף יב.</h2>
(ה"ע) [ה"ג] ולהשכיר בהמתו בחולו של מועד יש מתירין משום דכדבר האבד הוא שתהא אוכלת ואינה עושה. והכי נמי מסתברא מההיא דגרסינן בירושלמי בפרק כל שעה [פ"ב ה"ב] גבי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח וכו', תוך הפסח מהו בהנאה, חד אמר אסור וחד אמר מותר, והא תני לא ישכור אדם בהמתו לגוי להביא עליה חמץ, תפתר לה בבו עמו וכו'. וודאי אימתי ישכיר בהמתו להביא חמץ בזמן איסורו, אלא בחולו של מועד. ומילתא פשיטא היא דלא מצינו שביתת בהמה בחולו של מועד, דהא אפילו ביום טוב לא מצינו מפורש אלא משום דאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ואלו שמשכירין בהמותיהם שנים ושלשה ימים קודם השבת או קודם יום טוב ומערימין להתר משום הבלעת שאר הימים ודאי טועים הם. דנהי דנפקי מאיסור שכר שבת, אבל מאיסור חיוב שביתת בהמתם היכי נפקי, דהא שאלה ושכירות לא קנו. ולא דמו לההיא דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה ואת הזרעים, היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שבוע מותר. דהתם ליכא אלא משום שכר שבת, וכיון דהבלעה לא מוכחא מילתא. ובעל נפש שהשכיר או שהשאיל בהמתו לגוי יום או יומים לפני השבת ע"מ להחזירה בע"ש ולא החזירה לו, מפקירה בע"ש כדאמרינן בפ"ק דשבת [י"ח ע"ב] גיגית נר וקדרה לב"ש דמפקר להו אפקורי. ומיבעי לאפקורי באפי תלתא כדין כל הפקר. ואית דאמרי דבינו לבין עצמו סגיא.
(ה"ע) [המאור] מקבלי קבולת וכו' יש מרבותינו זכרם לברכה שפירשו שמועה זו כולה לענין אבלות, אבל לענין שבת ויום טוב וחולו של מועד כל קבולת שמסרה ישראל מיום חול הרי היא מותרת לא שנא בתוך התחום ולא שנא חוץ לתחום. ונראה להם משורש ההלכה הן שהקבלנות מותרת יותר מאריסות וחכירות. וראיותיהם כתובות בספריהם. וקשה עלי בדבריהם שפירשו שמועה זו כולה לענין אבלות מאי דאמרינן בגמרא אבל בחולו של מועד אסור, והלא אין אבלות נוהגת במועד. תינח שבתות וימים טובים איכא למימר לפי שהשבת עולה ואינה מפסקת האבלות. וימים טובים נמי איכא למימר ביום טוב שני דעולה למנין שבעה, אי נמי דנהיג ביה אבלות. בחולו של מועד מאי איכא למימר. ונראה לי כי יש הפרש בין קבלנות ובין קבולת. קבלנות וחכירות ואריסות כולן בעבודת קרקע, ויש להם חלק בפירות וכל חד וחד בדידיה קא טרח. והיינו דאמרינן האריסין והחכירין והקבלנין של אבל הרי אלו יעשו, דבדנפשייהו קא טרחי. החמרין והגמלין והספנין שלו לא יעשו לכתחלה אע"פ שכל מלאכתן חוץ לעיר. ואם היו מחוכרין או מושכרין אצל אחרים מקודם האבילות הרי אלו (לא) יעשו. ואם היה לאבל שכיר יום לעשות מלאכתו אפילו בעיר אחרת לא יעשה. אם היתה מלאכת אחרים בידו בין בקבולת בין שאינה קבולת לא יעשה. היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה בבית אחר יעשה וזהו קבולת. כי קבולת היא במלאכה של מטלטלין או של קרקע כגון בנין והדומה לו, שאין לו חלק בפירות הקרקע כלום. ועליה אמר שמואל מקבלי קבולת, אע"פ שהן מותרין לעשותה בבית אחר, אבל ברחבה של עיר ובכל מקום מפורסם לא יעשו בתוך התחום. וחוץ לתחום מותר אפילו במפורסם. וכשם שאמרו לענין אבלות כך הוא הדין לענין איסור מלאכה של שבת ויום טוב וחולו של מועד. ואע"פ ששנינו בכולן בית הלל מתירין עם השמש [שבת י"ז ע"ב] לא נאמרו אותן הדברים אלא במלאכות העשויות בתוך הבית. וכמו ששנינו כאן בביתו לא יעשה בבית אחר יעשה. ועורות לעבדן וכלים לכבס אע"פ שנעשין על גב הנהר בשבת מותר, שאין המלאכה מפורסמת לבעליה. אבל במלאכה המפורסמת וידועה לבעליה, כל בתוך התחום אסור. והיינו דמפרש ביה רב פפא וחוץ לתחום נמי לא אמרן וכו'. ומפירושיה דרב פפא (נקוט מיניה לענין אבלות כגון בחולו של מועד שאין אבילות בחולו של מועד) נקוט מיניה לענין איסור מלאכה בחולו של מועד. ואין לנו להפריש בין אבילות לחולו של מועד אלא בדברים המפורשים במשנה ובגמרא. עד כאן.
ה"ע שאלתי להראב"ד ז"ל מהו שיתקן אדם מנעליו. ואמר לי מותר ואפילו כיון זה במועד. דכי אמרינן כיון מלאכתו במועד יאבד, הני מילי במידי דלא הוי צורך יום טוב, אבל במידי דהוי צורך יום טוב מותר. וכי תימא אם כן מאי האי דאמרינן פרק מקום שנהגו [נ"ה:] שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות וכו' ור' יהודה אומר אף הרצענין. מפרש טעמא בגמרא שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהם במועד, משום שלא היו יכולין לתקן קודם המועד, ומשום צורך המועד שרו ליה רבנן, ואם כן דכל אדם מותר מאי איריא עולי רגלים אפילו כל אדם נמי. וליכא לפרושי שכן עולי רגלים מתקנין אע"פ שאינן לצורך [המועד], דאי [אינן לצורך המועד] מאי טעמא מתקנין ועושין מלאכה שלא לצורך. יש לומר דהכי קאמר שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהם לצורך המועד, ואפילו אומן תופר כדרכו בלא שינוי, דלא בעי מכליב כדבעינן בשאר כל אדם שהוא אומן כדתנן [פסחים נ"ה ע"ב] הדיוט תופר כדרכו, פירוש לצורך המועד והאומן מכליב, אפילו לצורך המועד בעי שנוי. ובארבעה עשר כל רצענין עושין מלאכה כדרכן עד חצות.
אדם חשוב שאני ואיכא דאמרי סיועי סייע בהדייהו בתיבתנא. וכי תימא אכתי אפילו סייע בהדייהו מאי הוי, מי חמיר ממבשל בשבת דקיימא לן כר' יהודה דבשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית הוא, אבל אחרים בכדי שיעשו [חולין ט"ו ע"א]. והילכך הכא אמאי לא עייל בגוה אפילו בחול. איכא למימר דתבשיל הוא דבר שאינו מתקיים וליכא פרהסיא, אבל בית דמתקיים לעולם כל אימת דחזו ליה אחר זמן מרובה מדכרי דאתבני בשבת ואמרי דישראל פקיד למיבנייה. אי נמי דהתם שרו למוצאי שבת, דכיון דשהה בכדי שיעשו תו לא מיחזי נהנה ממעשה שבת. דמאי אהני ליה. אבל הכא בבית אפילו שהה מאי הוי, מכל מקום מעשה שבת קיימי עכשיו. אבונגרי דבי ריש גלותא. דוגמתו בכתובות פרק אע"פ [ס"א ע"א] חלף בונגר דמלכא וכו'. והלשון קרוב ללעז קונדי"ר.
<h2>דף יב:</h2>
ובלבד שלא ידוש בפירות. ירושלמי, הדא דתימא במספיק ליחיד אבל במספיק לרבים מותר. בחומרתא דמדושא. למאן דמפרש התם בפרק במה אשה [שבת ס' ע"א] דטבעת שיש עליה חותם דהוא תכשיט דאיש אסור לצאת בו לרשות הרבים, דגזרינן דילמא שליף ומחוי, מצי לפרושי הכא בטבעת שיש עליה חותם, דברשות הרבים אסור דילמא שליף ומחוי, אבל בחצר מותר. ומשום הכי פריך ליה והתניא וכו'. אבל לפירוש הרב בעל המאור ז"ל דטבעת שיש עליה חותם מותר לצאת בו לכתחלה לרשות הרבים משום דבאיש לא גזרינן דילמא שליף ומחוי, הכא לא מצינן למימר דאיירי בטבעת שיש עליה חותם, דמאי איריא לחצר אפילו לרשות הרבים נמי מותר. אלא מפרשינן לדידיה דהכא אירי בטבעת שאין עליה חותם שהוא משאוי לאיש ואי נפיק ביה לרשות הרבים איכא איסורא דאורייתא, אפילו הכי בחצר מותר, דלא גזרינן דילמא נפיק ביה לרשות הרבים. לנזייתא פירש הראב"ד ז"ל לעשות שמן, ואין ראויין לשמן עד שיתיבשו ואחר כך טוחנין אותן. ובשביל כך לא היו ראויין במועד אלא הנזייתא שבהן, והם הדקים שמתיבשין במחובר שהן כעין לקות. והם היו ראויין במועד, כי במעט יבשות יספיק להם אחר תלישה. ומנין לנזייתא שהוא לשון לקות, דאמרינן בסנהדרין פרק היו בודקין [מ"א ע"ב] מטיבותיה דמר אמרי ביה טובא מנזייתא דמר לא אמרינן ביה ולא חדא, כלומר שאין אנו גורסין אלא הדברים הטובים שאנו מקובלין מפי הרב והשאר אנו מניחין. אפקריה ר' ינאי לפרדייסה ההיא שתא. ואית דלא גרסי ההיא שתא, דלעולם אפקריה משום דאתא תקלה על ידיה. ירושלמי [ה"ב]. ילפינן מקלקלתא ולא ילפינן מתקנתא.
מכיון מלאכתו במועד. כתב הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל דוקא מכוין, אבל שוכח או מתעצל אין קונסין אותו. כתב רב נטרונאי ז"ל דמקום דליכא ממונא למיקנס, כגון חייט או סופר או אורג לאחרים, שאי אפשר לקנוס מלאכת אחרים, קונסין אותו בעצמו, משמתינן ליה ומלקינן ליה. אי נמי קונסין אותו בשכרו, אם לא פרעו עדיין. ומאבדין אותו שלא יהנה ממנו משום קנסא. ואם לא גמר מלאכתו עדיין וכיון לעשותה במועד ואם לא יגמרנה הוי דבר האבד, כגון שנתן פשתן של אחרים במשרה, קונסין אותו שלא יעשנה הוא אלא אומן אחר או הבעלים עצמן.
<h2>דף יג.</h2>
לא פרושי קא מפרש. וכי תימא השתא נמי ניגמר מינה לפועל, דהא חזינן השתא דלצורך המוכר שאין לו מה יאכל מצי לוקח למיזבן, הכי נמי יעשה בעל הבית מלאכתו לצורך פועל שישתכר עמו. יש לומר לא דמי, דהתם ליכא מלאכה, דמכירה גופא גזירה בעלמא היא ולא מלאכה, אבל בפועל דאיכא מלאכה מיבעיא ליה. אי נמי התם המוכר בשלו הוא עוסק, ומלאכת [דבר] האבד שלו נעשית על ידי אחרים כשאר מלאכות דבר האבד דעלמא, אבל פועל בשל אחרים הוא עוסק לגמרי. ואי אמרת שכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי כל מלאכות וכו'. ואם תאמר אלא מאי דשכר פעולה הוא אסור אכתי קשיא כל מלאכה לישתרי, דהא אישתריא במועד אי הויא דבר האבד. איכא למימר דהא [לא] קשיא, דאע"ג דדבר האבד שרי בחולו של מועד לא אתי למימר דכל מלאכה תשתרי בי"ד, דלא דמי, דכיון דדבר האבד שרי מדאורייתא לא חשבינן לה למלאכה כלל. אבל מלאכה בארבעה עשר דהוי איסורא ודאי לא שריא. אבל מלאכת [דבר] האבד שריא מדאורייתא כדאמרינן בפרק אין דורשין [חגיגה י"ח ע"א] אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששה אסור בכל מלאכה וכו' לא מסרן הכתוב אלא לחכמים איזו מלאכה אסורה וכו', ובמלאכת [דבר] האבד חזינן שמסרו הכתוב לחכמים. ואכתי קשיא לן דהא מצי למימר בשכר פעולה מאי דאמרינן בדבר האבד, דכיון דבעי למימר דשכר פעולה מותר, דכדבר האבד חשבינן ליה הילכך לא אסרו הכתוב כמו דבר האבד. הילכך כי היכי דאקשי ליה משכר פעולה הכי מצי לאקשויי מדבר האבד, דהא כי הדדי נינהו. ויש לומר דלא דמי דמלאכת [דבר] האבד כולי עלמא ידעי דדבר האבד הוא, ומאי קא עבדי ליה. אבל בי"ד דליכא למימר אסורה וליכא (למיגזר) למיגמר מדבר האבד. אבל אקשי ליה משכר פעולה דכולי עלמא לא ידעי שאין לו מה יאכל. ואפילו הכי שריא. והילכך כל מלאכה נמי לישתרי, הואיל וחזינן דשכר פעולה שריא. אע"ג דלא מינכרא מילתא שיהא דבר האבד מותר משום טירחא. וכל מקום פסידא שרו רבנן. ובשכר פעולה הואיל וליכא פסידא שאין לו מה יאכל שרי. אבל ארבעה עשר כי הוי אסור במלאכה משום יום טוב הילכך לא מישתרי אלא במידי דהוי צורך יום טוב. סיפא אתאן לבית שבחצר. ירושלמי [ה"ד]. אין [מפנין] מדירה נאה לדירה [נאה] ולא מכעורה לכעורה ולא מדירה כעורה לדירה נאה ואין צריך לומר מדירה נאה לכעורה וכל שבתוך שלו אפילו מדירה נאה לכעורה לפי ששמחה היא לו לאדם כשהוא דר בשלו. כתב הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל נראה לי דכי האי גוונא אפילו מחצר לחצר מותר לדעת הירושלמי. ומאי דאסר בגמרא דילן מחצר לחצר, כגון משלו לשלו או משל אחרים לשל אחרים, אבל משל אחרים לשל עצמו הכל מותר. וליכא פלוגתא בין גמרא דילן לגירסת הירושלמי. עד כאן.
<h2>דף יג:</h2>
מחפין את הקציעות בקש וכו'. ירושלמי אית מלין קשין מן אהלות תמן אמרינן פורסין מחצלת על גבי לבנים בשבת וכה את אמרת הכין. וכי תימא דמחצלת אית לה תורת כלי וראויה לטלטל אבל קש לא, (הא דמאי) [האי מאי וכי] אסור לטלטל במועד. ותריץ דלקוצר מן הקרקע איכא ביניהון, דרבנן אמרי קוצר ומחפה ור' יהודה אומר לא יקצור אלא יעבה. ותימה מאי קושיא דדילמא שאני הכא בחפוי דקש דמשום מלאכה וטירחא נגעו בה, אבל במחצלת ליכא טירחא. וכיון דאית לה תורת כלי ולא מבטל לה מהכנה שרי אפילו בשבת. ואיכא למיקשי דהכא מיקל ר' יהודה אפילו בדבר האבד, ולעיל [י"א, ע"א] מחמיר טפי דבעי שנוי. ומשום הכי פירש הראב"ד ז"ל מחפין אקלושי פירוש כסוי קלוש הקש על הקציעות, ובהכי סגי להו. ר' יהודה אומר מעבין אסמיכי הקציעות זו על גב זו, אבל לעשות הקציעות כמין כרי לא, דטרחא יתירא הוא. אבל ר' יהודה לא שרי לחפות בקש כלל אלא לעבות הקציעות עצמן כדי שלא יכנסו בהם המים אלא מעט. דרבי יהודה לטעמיה דאמר יאבד דבר מועט ולא יאבד דבר מרובה. ות"ק סבר אל יאבד כלל.
הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש. פירוש מפני שהיבש מערבין אותו עם התבואה וטוחנין אותו כקמח. אבל כשהוא לח אוכלין אותו בקדרה כשאר קטנית. ונראה שהוא דק כעין הכיסא שלנו שטוחנין אותה עם החטה ואינה ראויה לאכלה בקדרה.
ומבית האסורין. פירש בירושלמי [ה"א] אפילו בבית האסורין של ישראל, ולא אמרינן דלאו אנוס הוא, דודאי אנוס הוא, שאין דרך לגלח בבית האסורין מרוב צערו.
<h2>דף יד.</h2>
ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין. דוקא... כך פירש רש"י ז"ל. ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. וכי תימא כל אדם נמי לישתרי בחולו של מועד בערב שבת מפני כבוד השבת. יש לומר דמכל מקום מאי טעמא אסרינן לספר באנשי משמר בכל השבוע עד חמישי שלא יכנסו למשמרתם כשהן מנוולין, וכי אסרת ליה לספר עד חמישי לא מבטלא תקנתא, דהא אזלא לה כולי שבוע. אבל הכא אי שרית ליה בערב שבת תוך הרגל מיעקרא תקנתא ויכנסו לרגל מנוולין, דפעמים הרבה יש חמישי [ש]אינו אלא שלישי או רביעי לרגל. איזורו מוכיח עליו. פירש הראב"ד ז"ל דדרך מי שאינו לובש חלוק שהוא חגור אזור למעלה מן הגלימא שלו כדי להדביק הבגד לגופו. וזה בשעה שהוא מכבסו כך הוא חוגרו. והוא מוכיח עליו שמדוחק הוא מכבסו. ורש"י פירש בענין אחר. ר' יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות. פירש הראב"ד ז"ל [לפי] שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, וכיון שלא היה לו מתחלה לצאת, אם בא במועד לא נתיר לו לכבס ולגלח במועד מפני אונסו. למזונות דברי הכל מותר. וכי תימא יאמרו כל הסריקין אסורין וכו'. איכא למימר דמידע ידעי כולי עלמא דקלא אית ליה דעני הוא. וקשיא ליה לרב אם כן [אמאי] מוקי' מתניתין דלא כר' יהודה, נוקים לה למזונות ודברי הכל. וליכא למימר דמתניתין סתמא קתני, דהא במתניתין לא משמע לשוט דהא דברי הכל אסור.
<h2>דף יד:</h2>
אי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים וכו'. ואם תאמר היכי אשכחן אבלות במועד דאיכא עשה, אם מת ברגל אבלות דהשתא הוא, ואם מת ערב הרגל הא קיימא לן דאנינות לילה דרבנן, ונמצא שבליל כניסת הרגל אזל ליה אפילו עשה דיחיד. ותירץ הרב אלפסי ז"ל התם בפרק היה קורא [ברכות ט"ז ע"ב] דלרוחא נקט, אפילו למאן דסבר אנינות לילה דאורייתא, דאיכא עשה, עדיף האי עשה מהאי עשה. אי נמי איכא למימר דאבלות דמעיקרא מאבילות דשלשים קאמר, כגון גיהוץ ותספורת שאסור כל שלשים יום. והוי מדאורייתא בחיוב מיתה כדאמרינן [כ"ד ע"א] הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, וגמרינן [י"ט, ע"ב] פרע פרע מנזיר. וקאמר דההוא אבלות דמעיקרא אסור תספורת וגיהוץ, אי חל עליה קודם הרגל, כגון שעשה שמונה ימים קודם הרגל אתי עשה דרגל ושרי ליה לגלח ערב הרגל לכבוד הרגל. וכי תימא [מאי] איריא שמונה ימים, אפילו יום אחד נמי ליתי רגל ולידחי מהאי טעמא. איכא למימר דרגל לא מבטל שני דברים גזירת שבעה וגזירת שלשים. והילכך אי עבד שמונה ימים קודם גזירת שבעה והתחיל גזירת שלשים אתי רגל ושרי ליה גזירת שלשים. ואי לא לא שרי ליה אלא גזירת שבעה.
ואי לא צאית משמתינן ליה. פירוש ואע"ג דאמרינן התם בהגוזל זוטא [ב"ק קי"ב ע"ב] דנטרינן שני וחמישי, הא אסיקנא דהני מילי היכא דמישתמיט אישתמוטי, אבל אי אמר לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא, ומשמע דה"ה דמשמתינן, כ"ש הכא דמתריס כנגדם בפניהם ולא צאית דינא. אלא לעיוני. פירוש לעיין בדינא ולגמור ולאמר מי זכאי ומי חייב. דאי לאו הכי לא שייך למיפרך נמצא אתה מענה את דינו. תא שמע ומנודה שהתירו לו חכמים. פירוש וקס"ד דהכי קאמר ומנודה שהתירו לו כבר שאמרו שאין נוהג נידויו ברגל. וקשיא לי למאי דקס"ד השתא דמשום רגל הוא, אם כן אמאי מותר לגלח, ברגל, הרי יכול לגלח בערב הרגל משום כבוד הרגל, כדאמרינן באבל. איכא למימר דרגל אינו מתיר נידויו עד שנכנס הרגל, דלא דמי לאבל שיגלח ערב הרגל כדי שיסיר אבלו ויעבירנו מלבו וישמח בכניסת הרגל שלא יראה עצמו מנוול בשביל שערו, אבל מנודה אין פירועו משום איבול, ואע"פ שלא גילח לפני הרגל ישמח בכניסת הרגל, ולהכי לא שרי ליה לגלוחי ערב הרגל. והראב"ד ז"ל תירץ בענין אחר.
<h2>דף טו.</h2>
מנודין ומצורעין מה הן בתספורת. וכי תימא ניפשוט ליה ממתניתין דקתני ומנודה שהתירו לו חכמים, ומצורע דקתני העולה מטומאתו לטהרתו, הא לאו הכי אסור. דאם איתא דהנך שרו מקמי הרגל היכי לישתרי ברגל, והא לאו אנוסין נינהו. יש לומר דמצורע ליכא למיפשט, דאפילו גילח כמה פעמים מעיקרא היא מצוה לגלח ביום השביעי, כדכתיב [ויקרא י"ד] והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו. וההוא גילוח לא הוה מצי למיעבד קודם הרגל עד יום שביעי לספירתו. ואפילו ארע יום השביעי נמי קמי הרגל איכא למימר דנישתרי, כדי שלא ישהה קרבנותיו. להכי אייתי ליה ברייתא דמוכח להו לתרוייהו.
דאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום. הקשה הראב"ד ז"ל מאי שנא הנך תרתי דגמרינן להו מיחזקאל ובשאר מילי אמרינן איפכא. ותירץ משום דכתיב קרא הכי האנק דום מתים אבל לא תעשה, פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגליך, הכי קאמר באנקה ובדממה אתה שוה לשאר אבלים, אבל מכאן ואילך אבל לא תעשה, כלומר לא תעשה כאבל של שאר מתים. ואי הוה כתיב מתים ברישיה דקרא הוה אמינא שנשתנה יחזקאל משאר אבלים לכל דבר. אי נמי איכא למימר דבשאר מילי אקולי הוא דמיקל רחמנא גבי יחזקאל, אבל הא דהאנק דום חומרא היא, ומאי (בו נימר) [שנא] דאחמיר רחמנא גביה טפי משאר אבלים, הא לא איתא. מיהו בירושלמי [ה"ה] אזיל בשטתא דאידך, דאמרינן האנק דום, מכאן שמצווחין למתים. אבל לא תעשה, מכאן שצריך לעשות אבל. פארך חבוש עליך, מכאן שאסור להניח תפלין. ונעלך תשים ברגליך, מכאן שאסור בנעילת הסנדל. ולא תעטה על שפם, מכאן שצריך לכסות פניו. ויכסיניה מלרע, דלא ליהוון אמרין פומיה הוה חשש.
<h2>דף טו:</h2>
מנודה מהו בנעילת הסנדל וכו'. ת"ש [וכו'] לא אשארא. וכן נמי (מי)הא דקא בעי לעיל (מנודה) מהו ברחיצה (וכולהו) הוה (ליה) [בעי] למיפשט מיהא ושינויי לא אשארא, ולמאי שכתב הרב אלפסי ז"ל דכל הני תיקו לקולא, הכא לא מצי למימר הכי, דעל כרחין אית לן למימר דהא דקתני וכן אתה מוצא במנודה ובאבל ודאי קאי ארחיצה או אנעילת הסנדל, דאמלאכה לא מצינן למימר דהא נשכר ונשכרין לו. ופירש הראב"ד ז"ל דאנעילת הסנדל קאי, כדחזינן גבי ר' אליעזר [ב"מ נ"ט ע"ב] כשנידוהו חביריו ובא רבי עקיבא והודיעו וחלץ מנעליו וישב לו ברחוק ארבע אמות. וכן נמי תניא בתוספתא [תענית פ"א] ובירושלמי [ה"ה] אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל ולכשיבואו לעיר יחלוצו. ועוד תני אבל הבא מן הדרך שהיו כהות רגליו מותר לרחוץ בצונן, שאין רחיצת צונן רחיצה.
אבל אסור בתשמיש המטה דכתיב וינחם דוד וכו'. והאי דכתיב לעיל מהאי קרא כשידע שמת הילד ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו, ההוא קודם שנקבר עשה כן, שעדיין לא חל עליו אבילות. ועשה זה בשביל שהיה רוצה לבוא אל בית השם להשתחוות, כדי שלא יראה פני שכינה כשהוא מנוול. אבל אחר שבא מהשתחוות ונקבר הילד עשה אבלות שבעה. וכן כתב הר"ם ז"ל [פ"א מה' אבל ה"ב]. אי נמי יש לומר דאפילו נקבר הילד היה הוא רשאי לרחוץ ולהחליף שמלותיו משום כבודו בהתראותו לעם, כדשרינן ליה [יומא ע"ג ע"ב] למלך ביום הכפורים לרחוץ פניו על שם מלך ביופיו תחזינה עיניך (אפילו) [אע"פ] שאסור לכל אדם להושיט אצבעו במים.
<h2>דף טז.</h2>
דאכיל ושתי בהדיה. לשון הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל. כתב הרב ר' יצחק ז"ל הא דאמר אביי לעיל דאפקרותא בעי שתיחול שמתא עליה תלתין יומין ואע"ג דמפייס לבעל דיניה ליתא. אלא מכי מפייס ליה לבעל דיניה לאלתר שרינן ליה. ומייתי ראיה ממעשה דריש לקיש דשרו ליה לאלתר וממעשה דרב הונא דשמעה לההיא איתתא דאפקא שם שמים לבטלה ושמתה ושרא לה לאלתר. ואמרינן עלה ש"מ אין בין נדוי להפרה ולא כלום. והכי איתא בפ"ק דנדרים [ז' ע"ב]. אלו דברי הרב ז"ל. ואיכא לאקשויי הא דתניא אין נדוי פחות משלשים יום או פחות משבעה למאי דאסיק רב חסדא היכי דמי, אי דפייסיה לבעל דיניה הא אמרת לאלתר שרי ליה, ואי דלא פייסיה לאחר שלשים יום נמי אמאי שרינן ליה. והא לא קשיא דאיכא למימר לעולם דפייסיה לבעל דיניה, והכי קאמר אין מנדין אותו מתחלה לפחות משלשים יום, ואם חוזר בו מתירין אותו. אבל לכתחלה לדעת שלשים יום מנדין אותו. וכך אנו אומרים בשעת נידויו יהא בנדוי שלשים יום. כעין שאמרו [ב"מ קי"ח ע"א] זמן בית דין שלשים יום. ואין אומרין יהא בנדוי חמשה עשר יום. מכל מקום אם חוזר בו באמצע חוזר. אי נמי איכא למימר דלעולם דלא פייסיה, ואפילו הכי לאחר שלשים יום מתירין אותו, שכבר קבל את דינו. כמי שהיה חייב מלקות דכיון שלקה בין חזר בין לא חזר שוב אין מלקין אותו מכל מקום. והוא שבא לבית דין ובקש שיתירו לו. אבל אם זלזל בנדוי ולא חשש להתירו מניחין אותו עד שימות, וכשימות סוקלין את ארונו [ברכות י"ט ע"א]. אלא דקשיא לי הנך עובדי דר' חייא ובר קפרא דרבי היאך שהו את עצמן שלשים יום בנזיפה ולא באו לפייס מיד ויתירם, (שאין) [שאם] מתירין את הנדוי מיד על ידי פיוס כ"ש נזיפה. וכן מר עוקבא במעשה דשמואל. וההיא איתתא לצורבא מרבנן מאי טעמא לא פייסינהו ולישתרו לאלתר. וא"ת הן החמירו על עצמן ואע"פ שפייסו קבלו עליהן הנזיפה משלם, כדי להוציא דבר מדעתם ושלא יהא בלבם שום קניטה עליהם. והלא נזיפה ממרים גמרי לה דכתיב ואביה ירוק ירק בפניה וגו', ואחר כמה פיוסין לא הועילה דכתיב [במדבר י"ב] אל נא תשת עלינו חטאת וגו', ואעפ"כ תסגר שבעת ימים. אלא שיש לומר שאני נדוי מתוך שהחמרת עליו בתחלתו הקלת בסופו להתירו מיד על [ידי] פיוס. אבל נזיפה דלא חמירא לא. ואע"פ שנזיפה של מרים קשה היתה יותר משל נדוי, אעפ"כ כיון שהנזיפה היתה בצרעת אי אפשר לצרעת בלא הסגר שבעה. ולא נתברר לי מהו ענין הנזיפה, ואם היא כעין הנדוי. אבל לא [נראה כן] לפי שאני רואה הא דאמרינן בתעניות [י"ב ע"ב] ובשאלת שלום שבין אדם לחברו כבני אדם הנזופין למקום. וכן במעשה דרבא במסכת חולין [קל"ג ע"א] וליקריוה לרבא נזוף היה, אלמא איכא בנזיפה מניעת הדבור ומניעת שלום. ואיני מוצא על שאר הדינין מה היא. ואף אם יש לומר שאני נזוף לשמים דחמיר, מכל מקום מנזיפתו של ר' חייא למדנו שלא בא לבית המדרש של רבי כל שלשים יום, אלמא שהיה מלמד לרבי בביתו. והכי איתא בירושלמי [כלאים פ"ט ה"ד] הלין תלתין יומין יליף ר' מר' חייא כל כללי דאורייתא ושמעתתא דבבלאי. ודומה שהוא ענין הכלמה, כדכתיב הלא תכלם, [כמו] אדם שהוא מוכלם עומד בביתו ומתחבא מבני אדם, ואינו מראה פנים למי שנכלם ממנו, ואינו [עומד] בגלוי הראש בפני מי שנכנס אצלו, וממעט בדיבורו ובעסקיו ובצחקו, כמי שהוא מרוחק מגדול ממנו שמצטער בעצמו לעיני כל רואיו. אבל רחוק בני אדם ממנו לא באכילה ולא בשתיה ולא בישיבה ולא בשאלת שלום ולא בעטיפה ולא בגיהוץ ובתספורת ולא בנעילת הסנדל לא מצינו לו איסור. ודומה כי הנזיפה אינה צריכה היתר, שלא מצינו לבר קפרא ולמר עוקבא שהותרו. ומאי דשלח רבי לרבי חייא חייא תא, לאו משום דצריך היתר, אלא להודיע שמקצת היום [ככולו]. ועוד משום חיבתו של רבי חייא שהיה מתאוה לראותו. והנזיפה אינה צריכה פיוס, שלא מצינו לכל אלו הנזופים שהזכרנו שום פיוס. אלא הנזיפה שהם נוהגים בעצמם ובדעתם היא היא עיקר הפיוס. ירושלמי [ה"א] אין נדוי פחות משלשים יום דכתיב עד חדש ימים וכו' אין נזיפה פחותה משבעה ימים דכתיב ואביה ירוק ירק בפניה. ירושלמי ביומוי דר' זעירא הוו מרחקין ומקרבין, אמר להון ר' אילא השתא מרחקין השתא מקרבין. [א"ר אסי חזרו ונמנו לכשיחזרו בהן יהו מקרבין אותן. מדקאמר השתא מרחיקין והשתא מקרבין] מתחזי (דלא לתר) [ד]הוו מרחקין ומקרבין [לאלתר] ואע"פ שלא חוזר בו. ואני תמה על מה נוהגין כן, ומה היו אומרין בהא דתניא אין נדוי פחות משלשים יום. ונראה מכאן שהכל תלוי בדעת בית דין למעט ולרבות בימי הנדוי ולפחות מן הנדוי ולהוסיף למעט ולרבות ממה שהיו מרחקין ומקרבין לאלתר בלא שום חזרה. אלמא כך היתה כונתם מתחלה בשעת הנדוי. וכל שכן אם פירשו לו ימי הנדוי כך וכך שמתירין אותו לסוף הזמן שפסקו עליו. אלא שגער בהם ר' אילא, מפני שהיו עושין דבריהם כחוכא וטלולא, והיתה יראתם מתמעטת. וחזרו ונמנו לכשיחזור בו יהיו מקרבין אותו ולפחות מן הנדוי ולרבות עליו. למדנו (אותו) ממה שאמרנו למעלה ממעשה דברק למרוז מנלן דשמתיה דכתיב אורו מרוז, וזהו נדוי וקללה, כי בלשון שמתא יש בו נדוי וקללה. מאי שמתא שם מיתה (ושמתא) [ושממה] יהא. ונדוי לחוד אין בו קללה, אלא שאומרים עליו יהא בנדוי. לשון ארור יש בו נדוי וקללה, כדאיתא בשבועות [ל"ו ע"א]. ומנא לן דמחרמינן, כלומר יהא בחרם, והוא חמור מאד מן הנדוי ומן השמתא, כי יש בו נדוי ויש בו קללה ויש בו איסור הנאה מבני אדם [חוץ] מכדי חייו בלבד. ואין מחרימין אלא על מי שנתקשה על בית דין פעם אחת ושתים, כדאמרינן בשמעתין מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים יום ומחרימין לאחר ששים יום. ואם רצו בית דין להחמיר עליו יותר מזה, לפי מה שיראו בו קושי האיסור והעבירה, מחרימין גם כן כל האוכל ושותה עמו והיושב עמו בארבע אמות, כדאמרינן אורו ארור יושביה. ואעפ"כ המנודה סתם אין אוכלין עמו ואין יושבין עמו בארבע אמות שלו, חוץ מבני ביתו אשתו ובניו שהן מותרין עמו. אעפ"כ כל היושב עמו ואוכל עמו אין לו עליו דין המנודה והמוחרם, עד שיחרימו בפירוש או עד שינדו בפירוש. ומנא לן דמנודה סתם אין יושבין בארבע אמות שלו, וכל שכן שאין אוכלין ושותין עמו, ממעשה דרבי אליעזר [ב"מ נ"ט ע"ב] שבירכוהו וישב לו רבי עקיבא ברחוק ארבע אמות. ומנא לן שאשתו ובניו מותרין לישב בארבע אמות שלו, ממעשה דהורקנוס בנו [סנהדרין ס"ח ע"ב] שהיה משמשו וחולץ תפליו. ועוד מדאיבעיא לן מנודה מהו בתשמיש המטה, אלמא אשתו ובניו מותרין לישב בארבע אמות שלו, שאם אסורה לישב בארבע אמות שלו מאי בעי מתשמיש. והטעם שכך היא דעת המנדין שלא למנוע ממנו תשמיש אנשי ביתו, כדאמרינן בנדרים מן חיותא לא אדריה. והוא אינו יכול לעמוד בלא שמוש אנשי ביתו. הנה מצאנו שמנדין. ואם ראו לשמת בשמתא או בלשון ארור השוה לו לשמתא משמתין. ואם ראו עוד להחרימו מחרימין. ואם ראו עוד להחרים על כל מי שיתקרב אליו ויעבור על גזירתם מחרימין או מנדין, הכל לפי מה שיראו. וגם אם יראו להחרימו בשופרות ולהוסיף בו קללות שיפרעו ממנו מן השמים ושישברו אותו ואת ביתו ואת גאונו שממנו הוא מתגאה, מוסיפין ותוקעין ומקללין, כדאמרינן [י"ז ע"ב] שיפורי שנפרעין ממנו, [תברא] תברי בתי רמי, וכההוא מרבנן דאפיק עליה דההוא אלמא אלפא שיפורי עד דמית. שקיל פתיחא עליה. פירוש בקש מחכמים שטר עליו ותראהו ולא יזיקך עוד. פתיחא שנוקבת ופותחת לבו של אדם כחץ, מלשון [תהלים נ"ה] והמה פתיחות. שקליה לשטר שמתא ואחתיה בכדא בי קברי, כדי שיהו המתים נסכמים בשמתא, וגם שלא יהיה נגלה. וקרי ביה אלפא שיפורי. תקע בפיך בתוך הכד אלף פעמים, ולא ישמע הקול. שיפורי שופרות. מ"ט משמתינן בשיפורי, שנפרעין ממנו, דדייקינן בשמא. מאי תברא. תקעינן בשמתא כעין שלשה שברים. תברי בתי רמי. תלתא כעין תלתא מעין תברי בתי רמי, מפיל בתים רמים. לישנא אחרינא תברי בתי רמי שובר בתים ומשליכן לארץ. אלא שיש על הבית דין שלא לצאת מן השטה על ידי כעס ולעיין על מה שהוא אדם לפי כבודו וחכמתו, כענין שאמרו [י"ז ע"א] אב בית דין שסרח אין מנדין אותו וכו'. ועוד אמרו [שם] תיתי לי דלא שמיתית צורבא מרבנן מעולם. ואם אמרו ליסר אותו ולא ינצל מן הנדוי יוכלו למעט בימי נדויו, כגון שיאמרו לו יהא בנדוי יום או יומים ויהיו בני אדם מותרין עמו באכילה ובשתיה אלא שלא ישבו עמו בבית הכנסת ולא בדרכים, הכל כמו שיראו וירצו יוכלו למעט ולרבות. מעתה יש לנו לפרש כי מה שאמרו בדיני המנודה שאסור לישב עמו ולאכול עמו ואסור לספר ולכבס, ואסור בנעילת הסנדל ושאר ספיקות שיש עליו הכל אינו אלא במנודה סתם או שנדוהו בכך שאמרו יהא בנדוי חוץ מדבר פלוני ופלוני, למה שהוציאוהו מן הנדוי הרי הוא מותר ולשאר כל הדברים הרי הוא מנודה גמור. אבל אם פרטו נידויו ואמרו יהא בנדוי לכך ולכך לדבר פלוני ופלוני הכל כפירושם ואין עליו מכל דינים אלו אלא מה שפרטו עליו ולזמן שפירשו. ואם יבא להתיר עצמו לאותו זמן מתירין לו, ואם לאו אין מתירין לו מפני שהוא מזלזל בבית דין. ואם חזר בו בתוך ימי הנדוי מתירין לו מיד ואין ממתינין עליו עד הזמן בין לממונא בין לאפקרותא. ועוד נראה לי דהא דאמרינן במנודה (התם) [סתם] שאסור בדיני המנודה דוקא במנודה לבית דין שהוא מנודה לכל אדם, כגון דלא אתי לדינא [או] דלא צאית דינא או לאפקרותא או לדבר עבירה, בין שנדוהו בבית דין בין שנדוהו כל אדם, נדויו שוה לכל אדם בין לעירו בין לעיר אחרת ואפילו לנשיא. כגון זה ודאי אסור בכל דיני מנודה, אבל במנודה לחצאין, כגון תלמיד שנדוהו לכבודו וכן מנודה לעיר אחרת שנדוהו לכבודם, כיון שאינו מנודה לכל אינו אסור בכל דיני המנודה, אלא בני אדם מרוחקין ממנו כדי לביישו, אבל אבילות אין עליו, שאין אבילות לחצאין. עוד נראה דהא דאמרינן מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו, לעירו הוא דאינו מנודה הא לשאר עיירות [הוא מנודה]. ובהנהו דשוו לדידה, אבל דעדיפן מיניה לא. עד כאן לשון הראב"ד ז"ל.
שמע מינה כל אחד ואחד מיפר חלקו. נ"א מדקתני חלקו אינו מופר [משמע] דאם היו שלשה לנדותו צריך שיהו שלשה כולן להתירו, ואין השנים יכולים להתירו, אא"כ השלישי נמנה עמהן ת"ו. והכי איתא באבל רבתי [שמחות פ"ה]. מת אחד מן המנדין אם נתן רשות לחבירו מתירין אותו, ואם לאו אין מתירין אותו. וקשה להאי פירושא לישנא דכל אחד מיפר חלקו, דהכי איבעי ליה למימר הני בי תלתא דמשמתי צריכי כולהו למישרייה. לכך יש מפרשים כל אחד מיפר חלקו, שאע"פ שהיו שלשה שנדו בבת אחת אם היו מפוזרין בשלשה מקומות כל אחד [יכול] להתיר חלקו בלא חבירו, ואע"ג דשמתיה כי הדדי לא צריכי למיהוי כי הדדי למישרייה. [וש"מ הני בי תלתא דשמיתא לא אתו תלתא אחריני ושרו ליה]. פי' וש"מ מהך גופא דלא אתו שלשה אחריני ושרו אא"כ עדיפי טפי ת"ו. ואיפסיקא הילכתא (דהני) [דאתו] בי תלתא אחריני ושרו, ואמר הראב"ד דבעינן שיהיו המתירים האחרים חשובים כראשונים שנדו ממעשה דההוא מרבנן דשמתיה רב יהודה וכי שכיב רב יהודה אמרי ליה גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא זיל לגבי נשיאה. ומריש לקיש דמשום דלא הוה ידע כמה היה חשוב אותו שנדהו הוצרך ללכת אל [הנשיא]. ונראה עוד לרב שכל הנסמכין לנדות צריכין להיות בשעת היתר המנדה או בני אדם כנגדן וחשובין כמותם. פירש הראב"ד ז"ל כל אחד בפני עצמו מיפר חלקו דלא צריך לכנופינהו. ואע"ג דשמתוה בהדי הדדי לא צריכי כי הדדי למישרייה. וממאי, מדקתני חלקו, אלמא מיפלגא (חלקו לחלוקי) [מילתא לחלקים]. אי נמי טעמא דמת, הא אם הלך למדינת הים מיפר ואע"ג דליתיה בהדי הנך. נישמתיה צריכי ליה רבנן. פירוש ואע"ג דמנודה שונה ושונין לו הכי קאמר דילמא רבנן קא מרחקי מיניה. ואית דמתרצי דהכא בלשון חרם קאמר, וקיימא לן דמוחרם לא שונה וכו'.
<h2>דף יז:</h2>
האי אבל היכי דמי וכו' לא צריכא שחל שביעי שלו וכו'. ואנן כיון דקיימא לן כאבא שאול מעתה הילכתא כתנא ברא, ואבל שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל מותר לגלח ברגל דאנוס הוה. והר"ם ז"ל [פ"ו מהלכ' יו"ט ה"ז] כתב כל מי שא"א לו לגלח ולכבס בעי"ט מותר (בי"ט) [לכבס ולגלח במועד] כיצד אבל שחל ז' שלו בי"ט או שחל בעי"ט והרי הוא שבת שא"א לו לגלח וכו'. שחל ח' שלו בשבת. יש לשאול איך אפשר [שיהיה] שמיני בשבת (ומה) [והא] אין קוברין בשבת. מוקים לה בירושלמי כגון שגררתו חיה בשבת או שטבע במים שיש להם סוף, אי נמי שנסתם הגולל ע"י גוים בשבת. אי נמי [ששמע] שמועה קרובה בשבת. ותימה הוא [על הרמב"ם שכתב] חל שביעי בי"ט אמאי, דהא רגל לא מבטל אלא גזירת הדברים שחל עליהם אם גזירת שבעה אם גזירת שלשים. ומשמע דטעות סופר הוא, ואע"פ שנמצא כן בכל ספרי הזמנים. ובספר שופטים בהלכות אבל [פ"ו ה"ז] כתב כסוגיא דשמעתא דהכא. בשתכפוהו אבליו. כתב הראב"ד ז"ל דהא דשרינן למי שתכפוהו אבליו לכבס כסותו במים אפילו תוך שבעה נמי שרי. והכי נמי למי שבא ממדינת הים ותכפוהו אבליו שרי אפילו בנתר וחול, ואפילו תוך שבעה. אבל אסור בתכבוסת. פירוש אפילו כיבוס במים לחוד אסור, דטעמא דתכפוהו אבליו הוא דשרי במים לחוד. מכלל דבלא תכפוהו אפילו במים לחוד אסור. כל שבעה מותר בכבוס במים ואסור בגיהוץ. ובכאן משמע נמי דכבוס דאמרינן בכל דוכתא כגון גבי ט' באב בעי למימר אפילו במים לחוד. כתב הרב אלפסי ז"ל דהילכתא כשמואל דשרי לא שנא (אפילו) צפרנים דיד ולא שנא צפרנים [דרגל] והני מילי בשיניו ואפילו בתוך שבעה. אבל בגנוסטר אסור. ובסכין כתב הראב"ד ז"ל דדינו כשיניו. ובגנוסטר לאחר שבעה תוך שלשים נמי יש מי שאומר שאסור, דהא מדמינן לה לגילוח, דאמרינן כשם שאסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים. וכן כתב הר"ם ז"ל. [שם ה"ג]. ובמועד נמי הכריע הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו דאפילו בגנוסטר שרי. ושפה נמי אפילו בגנוסטר שרי, דלא אשכחן פלוגתא בהא מילתא.
<h2>דף יח.</h2>
שפה מזוית לזוית. פירוש מה שבצדי פתיחת הפה לחיבור השפתים למקצועות קרוי זוית, ואותו מקום מותר לגלח לגמרי מפני שהוא מעכב בכל שהו. הנחה כל שמעכבת. פירוש הנחה קרי מה שעל שפתו העליונה, לפי שאינו יכול לגלח אלא מה שמעכב והשאר יניח. ורבינו שלמה ז"ל לא גריס הנחה כל שמעכבת אלא ובשפה המעכבת, כלומר דאפילו במה דשרינן בשפה לא שרינן אלא מה שמעכב, אבל השאר [לא], לפי שאינו מעכב, אפילו בזויות, אלא כשהן ארוכין. אבל בשאר מקומות שאינן משפה לשפה לא שרינן ליה כלל. והראב"ד ז"ל פירש מזוית לזוית כל שלמעלה מפתיחת הפה. הנחה מה שמכאן ומכאן חוץ לפה. וקרי ליה הנחה מפני שצריך להניחו שלא יגלח אותו אלא מה שמעכב עליו שאם היה ארוך הרבה ונכנס לתוך פיו יגלח מה שנכנס לתוך פיו. אבל השפה מותר בין מעכב בין אינו מעכב. ור' אמי אמר (ובשפה) [דבשפה] נמי אינו מותר אלא מה שמעכב. אמר רב נחמן ולדידי כל שהוא כשפה המעכבת דמי לי משום דאנינא דעתאי. כך היא הנוסחא בהלכות גדולות. הילכך כיון דרבי אמי פליג אדרב נחמן והוא בתרא הילכתא כותיה. והא דאמרינן בקשו ממנו שפה והתיר להם, דוקא במועד, אבל באבל אסור, דתניא באבל רבתי [שמחות פ"ז ה"ד] לתספורת כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שיש בו. וראיה לדבר ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה שפמו וכו' [שמואל ב' י"ט].
[מי שאין לו אלא חלוק א' מותר לכבסו]. פירוש בשל צמר קאמר, דאילו של פשתן הא אמרינן דאפילו אית ליה תרי ותלתא נמי מותר, דכלי פשתן מותר לכבסן במועד. ולדעת האומר דדוקא פשתן אבל כלי קנבוס לא מצינן לפרושי דהאי חלוק איירי מקנבוס. וסיוע לדבריהם דקנבוס אינו בכלל פשתן, דהא גבי כלאים קנבוס וצמר שרו. ובירושלמי [ה"ב] אמרי דבגדי קטנים אע"ג דאית להו תרי ותלתא כמי שאין לו אלא חלוק אחד דמי, לפי שצריכין כבוס תמיד אפילו כבסן ערב הרגל. ודוקא במועד הוא דשרי כלי פשתן, אבל לאבל אסורין לכבס תוך שבעה. דטעמא מאי שרו לכבסן במועד משום דהוי כמי שאין לו אלא חלוק אחד. והא ליכא מאן דשרי לאבל בתוך שבעה אע"פ שאין לו אלא חלוק אחד. וכתב הראב"ד ז"ל דכל אלו שמכבסין במועד מכבסין כדרכן אפיל בנתר וחול. וכן כלי פשתן מכבסין כדרכן ולא בעי צנעה מפני כבוד המועד, שאין הכלים מתכבסין יפה בבית כמו על הנהר. ואמר בר הדיא לדידי חזי לי [ימא של טבריא דמפקי לה משיכלי דמאני כיתנא בחולא דמועדא].
<h2>דף יח:</h2>
ואלו כותבין במועד קדושי נשים (וכו') גיטין. פירוש בשכיב מרע או ברוצה לילך למדינת הים, דדבר האבד הוא שמא תזקק ליבום. אי נמי אפילו בלאו הכי כדאמרינן בירושלמי [ה"ג] דבעי, ואינו מיצר, ומתרץ מכיון שנתן דעתו לגרשה מצטער היה עמה וכל זמן שהיא עמו אינו מוצא אשה, והיא אסורה לינשא ושמא יזדווגו לה אחרים. ואגרות של ר0שות. פירוש שולטנות או שטרי ריש גלותא או ראשי הישיבות. ויש שגורסין של רְשות, פירוש של שאלת שלום, וכן היא בירושלמי. וה"ה לכל דבר שאין אדם נזהר בכתיבתו ובתיקונו כגון חשבונותיו ויציאותיו, ולא דמי למגיהין אות אחת, דצריך כיוון ודקדוק ותיקון, ואינו שעה עוברת ולא מיקרי דבר האבד. מיהו כששמע דבר חידוש מרבו או מאחר ומתירא שמא ישכחנו ודאי משמע דמותר לכותבו, דכדבר האבד דמי. כותבין תפלין (ספרים) ומזוזות. אית דמוכחי מהכא דבמועד מניחין תפלין, דלא איקרו אות כמו שבתות וימים טובים, כיון דשריא בהו מלאכת [דבר] האבד. ועוד מדאורייתא נמי שריא כל מלאכה לדעת רוב המפרשים. דאי לאו זמן תפלין [הוא] למה יכתבם במועד.
לא תבעי רחמי עלה דמילתא. פירוש לאו למימרא שהיתה דעתו שלא תועיל תפלה על זה, שהרי אמר שמא יקדמנו אחר ברחמים. אלא הכי קאמר באמת ובבירור אין תפלה זו מתקבלת למי שמתפלל עליה לשם נוי או לשם ממון שנתן עיניו בה, אלא למי שמתכוין לשם אשה הוגנת ובת תלמיד חכם להעמיד ממנה זרע הגון וכשר. והשם בוחן הלבבות והתפלות ויודע אם לעקל אם לעקלתון. ולכך היה מוחה ביד זה שהיה מכיר בו שאינו כדאי ואין כונתו אלא על שנתן עינו בה. והוכיח סופו על תחלתו על זה ששמעו אומר או איהו לימות מקמה וכו'.
שדה פלוני לפלוני. פירוש פסיקת הנדוניא שאדם פוסק לו עם בתו. אין מגיהין אות אחת אפילו בספר העזרה. אע"פ שהוא עומד לקרות בו ברבים וממנו מעתיקין ספר תורה למלך, כדכתיב [דברים י"ז] וכתב לו וכו'.
<h2>דף יט.</h2>
ר' יוסי אומר כותב ומוכר כדי פרנסתו. פירוש אפילו יש לו מה יאכל ויש לו כדי פרנסתו במועד שרי למכתבינהו כדי שיתפרנס בריוח בתוספת שכרן. ולא מצינן לפרש כדי פרנסתו שאין לו מה יאכל דא"כ מאי איריא הנך, אפילו כל מלאכה נמי. ולא תיפשיט מינה דבעלמא נמי הרוחה [שריא], דשאני הכא משום דאיכא צד דמצוה דשרי. וכן דעת הראב"ד ז"ל. אבל דעת הר"ם ז"ל [פ"ז מהל' יו"ט ה"ג] צריך לומר דפירש דוקא בשאין לו מה יאכל.
הלכה ראש השנה ויום הכפורים כרגלים. מאי טעמא דאתקוש כולהו מועדים להדדי, כדכתיב [ויקרא כ"ג] אלה מועדי י"י. אע"ג דלא כתיבא שמחה אלא ברגלים בלחוד, הא איתקוש כולהו אהדדי.
שאם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל. אבל אם גלח ערב הרגל הרי בטל הכל ומותר לגלח נמי אחר הרגל. מיהו לאו הכי הילכתא, אלא כמאן דאמר ימים נמי בטלו, ואפילו לא גלח ערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל. ומתמה [הרב] בעל התוספות אמאי לא אמר נמי לא בטלו גבי גזירת שבעה, שאם לא רחץ ברגל עצמו שאסור לרחוץ אחר הרגל. דנהי דאם רחץ לפני הרגל לא מצי אמר, שהרי הכל מודים שאסור ברחיצה עד הערב, אלא מיהו הכי הוה מצי למינקט, דטעמא מאי אמרינן שאם לא גלח ערב הרגל שאסור לגלח אחר הרגל, משום דקנסינן ליה כשנכנס לרגל מנוול, הכי נמי נימא ברחיצה. ויש לומר דבשלמא גילוח כיון דלא גלח מבערב ממילא נהגא מצות שלשים ברגל, ונראה שלא רצה להפסיק ממנו גזירת שלשים אלא [לענין] רחיצה בלבד. ושאר אבילות לא נהגא ברגל, ואע"פ שלא רחץ, מאבלות אחריני הפסיק הרגל, שאינו עושה אבילות כלל ברגל. כיון שכן אחר הרגל שרינן ליה, שהרי כבר נפסק הרגל. ותו מצינן למימר דבשלא רחץ לאו מנוול איקרי דניבעי למיקנסיה. אבל בשלא גלח ודאי אינוול ובעי למיקנסיה.
<h2>דף יט:</h2>
הכל מודים בשחל שלישי שלו ערב הרגל שאסור ברחיצה ואע"ג דבשמנה ימים קודם הרגל דבטלה גזירת שלשים דמותר לגלח בו ביום, התם הוא משום דלא יוכל לגלח ברגל, ומותר כדי שלא יכנס לרגל מנוול. אבל הכא דלערב יוכל לרחוץ, אפילו לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב יום טוב, אסור לרחוץ עד הערב. ואם חל יום ראשון בשבת אע"ג דלערב יהא נאסר אפילו בחמין מערב שבת אפילו הכי אסור. וכן כתב הרב רבינו משולם כדי שלא תחלוק בין חל יום ראשון בשבת לחל ביום אחר. ועוד שהרי אפשר לו לרחוץ אפילו כל גופו במועד אפילו בחמין. מה שאין כן בגילוח. היינו טעמא דרגלים מפסיקין ואין עולין טפי משבת, משום דברגלים כתוב [דברים ט"ז] ושמחת בחגך, ואי נהיג אבלות ליכא שמחה. ואע"ג דדברים שבצנעה [נוהג], ההוא מדרבנן. אבל בשבת לא כתיב שמחה אלא מנוחה, ולכך עולה.
<h2>דף כ.</h2>
תיובתא. והכי הילכתא דקובר את מתו ברגל רגל עולה למנין שלשים. וכתב הר"ם [פי"א מהל' אבל ה"ז] דשבעת ימי המשתה אינן עולין למי שארע לו אבל בתוכן, אע"פ שאין אבילות חל בהן כרגל. ומסתברא כותיה משום דלא דמו לרגל לגמרי, דרגל שייכא ביה גזירת שלשים, דהא אסור בתספורת, אבל שבעת ימי המשתה לא, דמותר לספר ולכבס בתוכן קודם שחל עליו אבילות. מיהו איכא מאן דאמר דחתן נמי אסור לספר ולכבס, שהרי דברים שבצנעה נוהג, וכן משמע דעת הראב"ד ז"ל. כתב הרב אלפסי ז"ל, דקובר מתו ברגל נקיט שבעת ימי אבלות מיום טוב אחרון ואע"פ שאינו נוהג בו שום אבלות עולה הוא למנין שבעה. וקובר את מתו ביום טוב שני אחרון או ביום שני דעצרת נוהג בו אבלות, דכיון דהוי יום מיתה ויום קבורה דאורייתא הוא, ויום טוב אחרון דרבנן, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. אבל קריעה מיהו לא עבד, דמלאכה לא שרי ליה. [דאמרינן במס' שבת ק"ה:] הקורע על מתו לאו מקלקל איקרי, דמתקן הוא אצל יצרו. שמענו שהרב רבי משה ברבי יהודה מתיר אפילו לקרוע בכי האי גונא דהוי יום ראשון. ויש מי שאומר דהני מילי דדחינן יום טוב שני אחרון משום אבלות דיום ראשון, דוקא בהנך קרובים דמתאבל עליהם דין תורה, אבל הנך דהוו תוספתא מדרבנן כגון אחותו נשאת מאביו ואחותו בתולה מאמו לא נהג אבלות עלייהו ביום טוב אחרון אפילו יום קבורה. דלא שייך למימר אתי דאורייתא ודחי דרבנן, דהא לאו דאורייתא נינהו. וכזה הורה הרב רבינו משולם. וכן כתב הספר האשכול בשם הרב ר' יהודה. ושמענו שהרב ר' שלמה חלק עליו בזה. והך קולא דאמרינן הכא ביום טוב שני אחרון כד הוי יום מיתה ויום קבורה אית דאמרי דה"ה ליום טוב שני דראש השנה דמקילין בו כיום טוב שני דעצרת. מיהו הר"ם ז"ל [פ"י מהל' אבל ה"י] כתב בפירוש דיום טוב שני דראש השנה כיום ראשון הוא להך מילתא, כמו לענין ביצה דלגבי צרכי המת בלבד הוא דעשאוהו כיום טוב שני דעלמא. ושמועה דאתיא ביום טוב שני אחרון אפילו היא שמועה קרובה, לאו כיום ראשון דיינינן ליה לכל הנך מילי דאמרן דלינהוג אבלות, משום דיום קבורה דוקא הוא דהוי דאורייתא, אבל יום שמועה אפילו יום ראשון דרבנן הוא. וכן כתב רש"י ז"ל [פסחים צ"ב ע"א] מה שאמרו שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים מדרבנן הוא ולא מדאורייתא, דתנן במסכת פסח שני פרק האשה [פסחים צ"א ע"ב] אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים. וטעמא דמילתא דאנינות יום [ראשון] דאבל דאורייתא ואנינות לילה דרבנן [ברכות ט"ז ע"ב]. והעמידו דבריהם במקום כרת דפסח.
תנו רבנן קיים כפיית המטה וכו'. וחכמים אומרים אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת. כתב הרב אלפסי ז"ל הלכה כחכמים ולית הילכתא כתנא דידן. וכתב הראב"ד ז"ל מדנקט האי לישנא ושני מלישנא דמתניתין וקתני (חייב) [קיים], ש"מ דבעינן קיום אבלותו קודם רגל, שאם עבר ולא קיים הוא שוגג או מזיד אין רגל מפסיקו, שלא יהא חוטא נשכר. ומינה (לפיכך) [ילפינן] לכל אבל שבעולם שלא נהג אבלו בתוך שבעה שמשלימו כל שלשים יום, חוץ מן הקריעה, שאם לא קרע בשעת חיוב שוב אינו קורע אלא תוך שבעה, כדאמרינן [כ' ע"ב] במי שאין לו חלוק (אחד). גירסת הערוך אמר ליה אבא קיים אמר ליה אבא קיים אמר ליה אימא קיימת אימא קיימת. פירוש דרבי חייא שאל לרב ואמר ליה אבא קיים. כלומר אבי קיים, דהיינו אבי אבל לא אביך. ולהאי פירושא משמע דשמועה רחוקה אינו קורע אפילו מאב ואם.
<h2>דף כ:</h2>
שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה. כלומר שאחר הרגל עברו שלשים יום שלימים בלא חשיבות הרגל שיעלה יום אחד לשבעה, כגון שנקבר ששה עשר יום קודם החג דליהוו שלשים עם החג ושמיני של חג, דליהוי ארבעה עשר יום. דבכי האי גונא לא מיקריא שמועה רחוקה, דאין רגל עולה אלא למי שחל עליו אבלות מעיקרא. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל. אלא ודאי שעברו שלשים יום שלימים קאמר. וכי תימא אפילו יום אחד היכי נהגא, ליתי רגל וליבטיל גזירת שלשים, דהא ודאי היה נקבר שמונה ימים ועוד קודם רגל מאחר דלמוצאי רגל נעשית רחוקה, וליבטלו גזירת שלשים יום. איכא למימר דכוליה דינא דגמרא הכי הוא דכי חל רגל על גזירת שבעה אפילו יום אחד או שעה אחת מבטל גזירת שבעה אבל לא גזירת שלשים. וכי חל רגל על גזירת שלשים, היינו אחר שבעה, מבטל גזירת שלשים. וכי חל על גזירת שבעה דאמרינן דמבטל גזירת שבעה, הני מילי כשהתחיל לנהוג גזירת שבעה. אבל מי שלא התחיל לנהוג האבלות, כגון היכא דלא שמע עדיין שמת לו מת, אין הרגל עולה אלא למנין ימים כימות החול. וכל שכן שאין מבטל לו לא דין שבעה ולא דין שלשים. ויש מי שאומר דהני מילי כשלא היו אבלים בבית שנהגו אבלות לפני המועד, אבל אי הוו תמן אבלים ונהגו אבלות מעיקרא, כי היכי דלדידהו בטיל רגל גזרת שבעה או גזרת שלשים, הכי נמי לאחריני שלא שמעו עד אחר הרגל. ולא נהיר, אלא בין כך ובין כך אין הרגל מפסיק כלום לזה שלא שמע עד אחר הרגל. וכן דעת רוב הפוסקים.
שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית [רחוקה]. פירוש כגון שהיתה אותה שבת יום שלשים, ובאותה שבת לא מצי למינקט אבלות הויא לה כמי שלא שמע עד למחר, שהוא שלשים ואחד, והויא כשמועה רחוקה. ומכאן ראיה וסיוע לדברי הרב אלפסי ז"ל דאמר ששמע שמועה בחול ביום שלשים, היא שמועה קרובה ונוהגת שבעה ושלשים. דדוקא במי ששמע בשבת הוא דאמרינן הכא דלא [נהגא] אלא יום אחד, משום דלא נקיט אבלותא עד למחר. אלא בחול ודאי שמועה קרובה [היא], ולא אמרינן בהא מקצת היום ככולו. אע"ג דיום שביעי לענין גזירת שבעה מקצתו ככולו ומותר ברחיצה, ויום שלשים נמי לענין גזירת שלשים מקצתו ככולו ומותר בתספורת. דלא שייך למימר מקצת היום ככולו אלא למי שנהג באותו [היום] קצת היום. והרב אלפסי ז"ל האריך לדחות דברי האומר כנגד זה.
קורע או אינו קורע. כתב הראב"ד ז"ל דבכל שמועה רחוקה קא מיבעיא ליה. דאילו חליצת מנעל ודאי בעי. אבל קריעה מי אמרינן כיון דרחוקה היא לאו שעת חימום מיקרי, או דילמא כיון דלא שמע עד השתא כשעת חימום דמי. בשלמא לדידי דאמינא אינו קורע היינו דליכא אבלות שבעה. וקריעה מאבלות שבעה היא, וכיון דבטלי שבעה קריעה נמי בטלה. אלא לדידך קריעה בלא שבעה מי איכא. וקשיא לן אם כן חליצת מנעל נמי לא ליבעי, דחליצת מנעל בלא שבעה נמי לא אשכחן. ועוד קשיא דהא אשכחן קריעה בלא שבעה, כגון הקורע על רבו שלימדו חכמה ועל נשיא וכולא מתני' [כ"ו ע"א] דקריעה איכא ושבעה ליכא. ואפשר דעל מתו קאמר, דכיון דמיחייב על מתו קריעה ושבעה כי בטלי מיניה שבעה ניבטיל נמי קריעה. וכל הני דמתניתין לא מיחייב בשבעה כלל. וחליצת מנעל נמי כיון דנהגא כל שבעה, ואע"ג דליכא חימום, הכי נמי לשמועה רחוקה נהגא, דחשבינן ליום שמועה כיום שביעי של אבל, ואינה נוהגת אלא אותו היום. אבל קריעה שאינה אלא בשעת חימום, דהיינו יום ראשון, האי יום שמועה לא כיום ראשון חשבינן ליה כלל. ואם כן קריעה למה. ולא והא תני אסי קמיה דר' זירא מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה [קורע לאחר שבעה אינו קורע] ועני רבא בתריה. פירוש השלים לו הברייתא, שהוא שכח אותה. במה דברים אמורים וכו'. אבל על אביו ועל אמו קורע אפילו לאחר שבעה. אלמא איכא קריעה בלא שבעה על מתו. כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו. כלומר כיון דקרע דאב ואם לא ניתן לשלול אפילו לאחר שבעה עד לאחר שלשים הוי תוך שלשים לאביו כתוך שבעה לשאר מתים, שזה לא ניתן לשלול וזה לא ניתן לשלול. אבל שמועה רחוקה בין דאביו בין דשאר מתים, כיון דשוו כולהו דאינה נוהגת אלא יום אחד, ואין מעלה לזה על זה, אינו קורע לא על זה ולא על זה. נמצא עכשו שניהם מודים בשאר מתים שאין קריעה בלא שבעה. ושמועה רחוקה דשאר מתים דכולי עלמא לא בעיא קריעה. וכי (פליג) [פליגי] בשמועה רחוקה דאביו ואמו, דמר מדמי ליה לאחר שבעה ומר לא מדמי לה. ומסתברא דהלכה כרבי מני דאמר אינו קורע ממעשה דרבי חייא דלא אשכחן דקרע כלל. ובירושלמי [ה"ה] אשתכח דאמר דעל אביו ואמו אפילו אחר כמה חייב לקרוע. ואפשר דלא פליג [אסברא) [אגמרא] דידן, והכי קאמר אפילו אחר כמה חייב, אפילו אחר שבעה, אם לא קרע בתוך שבעה. הילכך אפילו שמועה דידהו דאחר שבעה קורע אע"פ שאינו מתאבל. ויש [מי] שאומר כיון דאמרינן אפילו אחר כמה, משמע שאפילו אחר שלשים יום קורע על אביו ואמו. והטעם כיון שלא ניתן לאחותו, לעולם כתוך שבעה דמי ליה. וזה עיקר לדעת הראב"ד ז"ל. ולגמרא דילן נמי מצינן למימר דכי מתרץ כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו בעי למימר נמי דכי היכי דמשום כבוד אביו ואמו קורע לאחר שלשים יום היכא דלא נזדמן לו חלוק עד עתה, הכי נמי בשמועה רחוקה קורע משום כבוד אביו ואמו. ואית דבעו מימר להך סברא דכיון דלא הוי אלא משום כבוד אביו ואמו אינו חייב לקרוע אלא בגד עליון.
הוסיפו עליו אחיו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו. וקשיא לן ליתני ואחותו נשואה מאמו, ולא הוה צריך למיתני מאביו. כדגרסינן בירושלמי הוסיפו עליהן אחיו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה. וכן נמי לא הוה צריך למיתני ואחותו בתולה מאמו, דהשתא נשואה מאמו נהיג כל שכן בתולה מאמו. ויש לתרץ דאשמעינן דאפילו בתולה מאמו ונשואה מאביו הוו בתוספתא, דלא חזינן להו בהדיא בקרא. והשתא לא מצי למיתני בתולה בין מאביו בין מאמו ואחותו נשואה לחוד וכל שכן דהוה בכלל תוספת, משום דאנא אמינא דאפילו בכלל תוספתא ליתא נשואה מאמו, דאיכא תרתי דהיא נשואה [והיא מאמו, והר"ם ז"ל כתב (הלכ' אבל פ"ב, ה"ב) ואם הייתה אחותו זו הנשואה] מאביו [הרי הוא] מתאבל עליה דין תורה. וצריך לעיין מנא ליה הא, דהא אינו מיטמא לה, ואנן מטומאה גמרינן להו. ואשתו נשואה כת' דמדרבנן היא. ואע"ג דכתיב [ויקרא כ"א] כי אם לשארו הקרוב אליו. וכך מפרש ביבמות [כ"ב ע"ב]. ושמענו שמנהג בעיר נרבונא שלא להתאבל כלל על אחותו נשואה מאמו, כמאן דלא גרסי הכא אלא אחותו נשואה מאביו. ובעו למימר דאחותו נשואה מאמו דאיכא תרתי לא איתא אפילו בתוספת. ויש שאומרים דאכל הני דהוו בתוספת אין מתאבלין עליהן ביום טוב שני אחרון, דתרוייהו דרבנן נינהו. ומאי אולמיה דהאי מהאי, דאכתי הנך דהוו דאורייתא אתי דאורייתא ודחי דרבנן, כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל לעיל.
כך מתאבל על שניים שלהם. פירוש כל דיני אבלות באנפיהו בין בקריעה בין בכולם. וכך כתב הר"ם ז"ל [פ"ב מהל' אבל ה"ד]. וכך חזינא לקמן דקרע לכבוד בנו על בן בנו. והכי חזינן בירושלמי רב פקיד לרבי חייא בריה כד תהא סליק להתם שלח סנדלך. ודוקא הני שניים כגון אב ואם אח ואחות ובן ובת, כל אלו שהן עצמן דאורייתא הוא דמתאבל על שניים שלהם. אבל אחי אחותו הנשואה ושאר קרובים דהנך דהוו תוספת לא. דדי להתאבל עליהם, אבל לא על שניים שלהם. ובהנך דאורייתא נמי אית לן למימר דדוקא על השניים שקורבתן מחמת עצמן, אבל אם קורבתן מחמת אישות לא צריך, כגון על אשת בנו ועל אשת אחיו ועל בעל אמו ועל אשת אביו. ואשתו פסולה פשיטא דאין מתאבל עליה, שהרי אינו מיטמא לה. אבל אביו אפילו ממזר מתאבל וכן כתב הריא"ג ז"ל. ואית דמייתי סמך מדוד דבכה והתאבל על הילד הראשון שילדה לו בת שבע שהיה ממזר, דהאי דרחץ וסך אחר שמת, ההיא בין מיתה לקבורה הוה, כדבעינן למימר קמן, וכן כתב הר"ם ז"ל [פ"א מהל' אבל ה"ב]. והאי דמפליג בין חמיו וחמותו ושאר קרובים, ה"ה לאשתו נמי שמתאבלת עמו דוקא לחמיה ולחמותה אבל לא לשאר קרובים. וכן כתב הר"ם ז"ל [פ"ב מהל' אבל ה"ד]. וי"א דכיון שהיא קנויה וכפופה לו על כל השניים שלו היא מתאבלת עמו. ואית דאמרי דבאבילות חמיה וחמותה אסורה להציע מטתו ולמזוג לו כוס, דהאי ברייתא קאמר וכופה מטתו ונוהג עמה אבלות, ולא חשיב האי באמת אמרו (דאידך) [באידך] ברייתא, ואם איתא דמותרת הא הוי רבותא טפי אי חשבה הכא. ויש אומר דלא נאסר אלא בנדה בלחוד. ויש מי שאומר נמי דאי בעו הנך קרובים למימחל יקרייהו הרשות הידן, דהא ליתא אלא משום כבודם. ואפשר שעל כן (פשוטו) [פשט המנהג] עכשו שלא להתאבל על כולם.
אמימר שכיב ליה בר ברא וכו'. ואי קשיא היכי קרע מעיקרא שלא באפי בריה, דהא אסיקנא לעיל דאינו נוהג אבלות אלא בפניהם. תירץ הראב"ד ז"ל דמידע הוה ידע דבריה הוה אתי ומיחייב למיקרע בהדיה. הילכך בשעת חימום עדיף ליה למיקרע. והדר כי אתא בריה קרע באפיה משום יקריה. תניא באבל רבתי [שמחות פ"ט] פוחח אינו רשאי לקרוע. והכי נמי אמרינן בדוכתא אחריתי [ירושלמי דפרקין ה"ז]. שלמו מלפניו [מתחיל מאחריו], שלמו מאחריו ומלפניו [מתחיל מלמעלה, שלמו] מלמעלה מתחיל למטה. שלמו אלו ואלו נעשה כפוחח שאינו קורע.
<h2>דף כא.</h2>
התם לא כתיב ויעמוד ויאמר. פירוש דהאי ואמר לא חפצתי לקחתה רשות הוא, שאם יחפוץ ייבם, והייבום קודם לכן. הילכך ועמד נמי רשות הוא, כלומר אם יעמוד ויאמר לא חפצתי לקחתה ונגשה יבמתו אליו. אבל הכא כתיב ויקם ויקרע, (מיחזי) [משמע] דלצורך הקריעה קם, הראב"ד ז"ל. אלא מהכא ויקם דוד ויקרע בגדיו וישכב ארצה וכל עבדיו נצבים קרועי בגדים. גבי מיתת אמנון כתיב. ודילמא דוד מילתא יתירא הוא דעבד. כלומר כד קם, יותר מדין אבלות עשה. דאי לא תימא הכי. דלא עבד מילתא יתירא אלא דינא הכי בלחוד. והא תניא וכו'. גדולה מכולן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו. ואמר רבי יוחנן שלא קיים כפיית המטה. דאי לאו הכי לא עשה דין אבלות. וכיון שכפה מטתו ואינו צריך לישב על גבי קרקע מילתא יתירא עבד. ומשני אימא כעין ארצה. כלומר לא תימא דעל גבי קרקע ישב, אלא ושכב ארצה קאמר כעין ארצה, כלומר שכפה מטתו וישב עליה. ומכל מקום משמע להאי [פירושא] דטפי מאבלות היא ומילתא יתירא אי כפה המטה ושכב על גבי קרקע. ואית דמפרשי ודילמא דוד מילתא יתירא הוא דעבד, לא דין אבלות כלל, דאי לא תימא הכי אלא שדיני אבלות עשה, אם כן וישכב ארצה הכי נמי דדין אבלות הוא, והא תניא דלא יצא ידי חובתו ואפילו כפה [מטתו] כיון שלא ישן עליה. לא כעין ארצה, כלומר לא עבד מילתא יתירא אלא מילתא דדינא, ובהא נמי עבד דינא, דכעין ארצה קאמר דכפה מטתו וישכב עליה. וכן כתב הר"ם ז"ל שלא יצא ידי חובתו אלא אם כן שכב עליה. וכן [כתב] הריא"ג ז"ל. וכן נראה בירושלמי [ה"ו] דאמר למה מתוך שהוא ישן על מטה כפויה נעור בלילה ונזכר שהוא אבל.
אלו דברים שהאבל אסור בהן. וכו'. האי דלא חשיב ושאלת שלום, משום דליתנהו כל שבעה. ואסור לקרות בתורה. יש אומרים אפילו בדברים הרעים, דלא דמי לתשעה באב, דאבל בדמימה תליא מילתא. כתב רש"י ז"ל והא דאמרינן אבל חייב בכל המצוות חוץ מן התפלין, התם [מיירי] כגון שאר מצוות בעלמא, אבל בהאי אית בהו שמחה. משלישי ואילך [ושלישי] בכלל וכו'. ואע"ג דבפרק הישן [סוכה כ"ה ע"ב] אסיקנא דביום הראשון לחוד הוא דאסור, הא בשאר יומי שרי וחייב להניחן, ליכא למיפרך דאמר כמאן, דהא אכתי מקצת שני אפילו לר' יהושע איכא למימר דמקצתו בלילה הוי, ולילה לאו זמן תפלין. והילכך יום ראשון מיקרי כיון דמן הלילה נקיט. אי נמי התם יום ראשון שלם קאמר. וכן נראה שתירץ הראב"ד ז"ל. ת"ש דאמר עולא חולץ ומניח אפילו מאה פעמים. אם באו פנים חדשות. והא ודאי לא משכחת לה לעולא אלא בשני, דאילו משלישי ואילך לית ליה חליצה כלל כרבי אליעזר.
<h2>דף כא:</h2>
מכאן ואילך עושה בצנעה בתוך ביתו. ירושלמי [ה"ה] תבא מאירה לשכינים שהצריכוהו למעשה ידיו. ויש שאומר דאסור כל מלאכת הני מילי ביום, אבל בלילה מותר, ולא נהירא דאם כן כל הנך במי שהפך [י"ב ע"א] הרי יכול לעשותן הוא עצמו בלילה, ואמאי יעשו לו אחרים ביום. מכאן ואילך יושב במקום המתנחמין. ומכאן סמכו במקצת מקומות לילך האבל בבית [הכנסת] בתשעה באב, שכולן מתנחמין הן. הוא שואל בשלום אחרים. כללא דשמעתא הכי היא, אבל שלשה ימים הראשונים אינו שואל בשלום אחרים ואע"פ שהן שרויין בשלום. ואחרים אין שואלין בשלומו. ואם שאלו אינו משיב אלא מודיע להם שהוא אבל. משלשה ועד שבעה הוא אינו שואל בשלום אחרים ואחרים נמי אין שואלין לו ואם שאלו לו משיב. ולא צריך לאודועינהו. משבעה ועד שלשים יום הוא שואל בשלום אחרים שהן שרויין בשלום אבל אחרים אין שואלין בו ואם שאל נמי משיב. משלשים ואילך שואל ומשיב כדרכו. והני מילי בשאר קרובים, אבל על אביו ואמו אפילו אחר שלשים כל שנים עשר חדש הוא שואל בשלום אחרים שהן שרויין בשלום אבל אחרים אין שואלין בו שהוא אינו שרוי בשלום ואם שאלו משיב. ולכבוד רבים שואל אפילו מיד, כמעשה דר' עקיבא. והמוצא את חבירו בתוך שלשים יום מדבר עמו תנחומין לאחר שלשים יום מדבר עמו מן הצד ועל אביו ואמו תוך שנים עשר חדש מדבר עמו תנחומין מכאן ואילך מן הצד. בא ממקום קרוב מונה עמהם. פירוש ממקום קרוב סוגיא דחד יומא דהיינו עשר פרסאות. וטעמא דמילתא, דכיון דליכא מההוא דוכתא אלא סוגיא דחד יומא, שאם נודע לו היה יכול לבא ביום קבורה ולמנות עמהם, אפילו לא אתא, כיון דיכיל למיתי מונה עמהם.
<h2>דף כב.</h2>
הלך גדול לבית הקברות. יש מי שפירש כן, הלך גדול לבית הקברות, שכולם היו בבית בשעת מיתה ועשו לו ארון ונסתם הגולל בבית והתחילו כולם למנות והלך גדול הבית עם מתו לבית הקברות שהוא רחוק מהלך שלשה או ארבעה ימים, ובין כך בא אבל אחר בבית שהיה בשעת מיתה במקום קרוב, ולא מצא שם גדול הבית, שהרי הלך לבית הקברות, מי אמרינן דכמי שמצאו בבית דמי כאילו הוא עמהם, ונגרר זה אחריהם. או דילמא כיון דליתיה קמן לא הוי היאך טפלה להם. והוא הדין אם הלך גדול הבית למקום אחר, אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרכו לצאת מביתו כל שבעה אלא על זה. ומייתי ת"ש וכו' לא קשיא הא דאתא תוך שלשה הא דלא אתא תוך שלשה, כלומר שלשה אם גדול הבית בא בתוך שלשה כמאן דהוה בהדייהו דמי, ואי לא כמאן דליתיה הכא כלל דמי, ומונה זה הבא לעצמו. והאי פירושא לא נהיר. דלעולם לא מני מההיא שעתא אלא אותן הנשארים בבית, דלא אזלי בתר ערסא. אבל ההולך לבית הקברות ודאי לא מני עד סתימת גולל הקבר. ואית דמפרשי הכי, הלך גדול וכו', מי אמרינן מכיון שהוא עוסק בצרכי המת שדי ליה בתרייהו, וכיון שיצא מפתח ביתם מונין מיד אפילו גדול גופיה. או דילמא כיון שהוא גדול לעולם לא יהיה טפל להם. ת"ש דא"ר יוחנן אם הלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהם. והתניא מונה לעצמו לא קשיא הא דאתא בגו תלתא יומי. פירוש דגדול שהלך לבית הקברות חשבינן ליה כמי שאינו גדול שהוא במקום אחר דמפלגינן ביה בין שלשה לאחר שלשה. מיהו בין מקום רחוק לקרוב לא מפלגינן, דאפילו הוי יותר מעשרה פרסי מונה עמהם. מאי טעמא דהכא לא צריך לשכורי ליה ולאודועיה הילכך אי הוו נמי טפי מעשרה פרסי, כי מטי בהדייהו בגו תלתא יומי מני בהדייהו ירושלמי [ה"ה] הרי שמוליכין אותו ממקום [למקום], כגון אלין דקסרי דקברין בבתי שרייה, אית תנאי תני אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל, ואית תני תני אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הכל הולך אחר גדול המשפחה. מהו אחר גדול המשפחה, ר' יעקב בשם ר' יסא לחומרא שאם היה גדול המשפחה כאן אלו ואלו מונין משיצא המת, ואם היה גדול משפחה [שם אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. אין שם גדול המשפחה] אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. למדנו מכאן כי סתימת הגולל היא אותה האבן שנותנין על הקבר, על שם וגללו את האבן [בראשית כ"ט]. אי נמי אותו הנסר שקובעין בתוך הקבר. ולא סתימת הארון שעמו בבית, כמו שראיתי לקצת המפרשים. מ"מ סוגיא זו חולקת עם סוגיא שלנו. כל זה לשון הראב"ד ז"ל.
ויש שואלין אם הלך אחד מן האבלים לקבור את המת מבעוד יום ולא נסתם הגולל עד שחשכה והגדול נשאר בבית, ועלה לו יום הליכתם למנין שבעה, שהרי חל עליו אבלות משהחזיר פניו מן המטה, מיהו מי אמרינן דהוי היאך כבא ממקום קרוב ומונה עמהם, או דילמא לא אמרו מונה עמהם אלא במי שלא ידע האבלות כלל ולא שמע עד שבא בבית, כגון שבא ממקום אחר. אבל האי שהלך לבית הקברות כבר נחלק דינו לעצמו לשעת סתימת הגולל ומונה לעצמו. ומסתברא דמילתא פשיטא דמונה לעצמו לסתימת הגולל. ברם הוא צריך למידע אם בא אחד מן האבלים שהיה במקום קרוב והגיע לבית האבל יום שלישי או רביעי, אבל כבר הוגד לו האבל במקום שהיה שם ביום שני, אם מונה משעה שידע או מונה עמהם כיון שבא ממקום קרוב ומצא גדול הבית בבית. ומסתברא דמונה לעצמו משעה שידע הדבר אם התאבל והתחיל (והגדיל) לבכות. וכן משמע מלשון הר"ם ז"ל [פ"ז מהל' אבל ה"ד] שכתב על בא ממקום קרוב, אבל שלא ידע עד שבא וכו'. ואשכחן דאיכא מאן דאמר דהיכא דאמטיוה לשכבא מבעוד יום לבית הקברות ונשאר גדול הבית בבית, ולא נסתם הגולל עד שחשכה, הכל מונין עמו. ותימה הוא. והאי גדול הבית אפילו היה קטן, כך כתב הריא"ג ז"ל. ובירושלמי אמרינן מאי הוא גדול הבית כמה דאת אמר [בראשית ל"ד] והוא נכבד מכל בית אביו. ואם כן האי קטן דכתב גאון קטן בשנים וגדול בחשיבות. אי נמי אם היה קטן בנו של מת, אפילו היו שם אחים גדולים, הואיל והוא יורשו הרי הוא נכבד. והיכא דלא היה שם גדול ואחד מן הצעירים בשעת מיתה, ולא ידעו כלום בדבר שהיו במקום אחר, ובא גדול ביום שני והרי הוא מונה לעצמו, ובא האחר ביום השלישי ולא נודע לו עד שבא, שאילו הודיעום בבת אחת אע"פ שבאו בזה אחר זה הא חייל אבלות אתרוייהו בחדא שעתא. אלא אפילו לא ידע היאך עד למחר מונה עם הגדול.
<h2>דף כב:</h2>
כ"מ על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו. ובלשון הירושלמי [ה"ח] עד שישלח פרע או שיגערו בו חבריו. וכן כתב הר"ם ז"ל [פ"ו מהל' אבל ה"ג]. ושמעתי פירוש שישלח פרע, שיהא שערו נושר מרוב גדולו, כדאמרינן (בנדרים) [בנזיר נ"ט ע"א] גבול יש לו. ואי איקלע ליה רגל, לא מיבעיא אי איקלע בתוך שלשים יום שאסור בגילוח, שאין רגל מתיר שני דברים, דהיינו דין שלשים ודין גערה, כי היכי דכד מיקלע בתוך שבעה לא מבטל גזירת שבעה וגזירת שלשים. אלא אפילו איקלע ליה רגל אחר שלשים אסור בגילוח, שאין רגל מתיר דין גערה לעולם. וכן כתב הרב ר' משה ז"ל [פ"י מהל' אבל ה"ה], ומפיק לה מן הירושלמי [ה"ח], דגרסינן ר' אברומא דמכת אימיה תלתין יומי מקמי מועדא אתא שאל לר' מונא אמר ליה כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיק ברם הכא ישלח פרע עד שיגערו בו חבריו. ויש שאומרים דלעולם לא עדיף דין גערה מגזירת שבעה ומגזירת שלשים (וגרסינן) [וגרסו] בירושלמי הכי בתמיה כל דבר שהוא תלוי בשבעה הרגל מפסיקו ברם הכא ישלח פרע עד שיגערו בו חבריו, כלומר אם מבטל אפילו גזירת שבעה שהם חמורין היאך נאמר עכשו שישלח פרע עד שיגערו בו חבריו, שדבר זה אינו אלא משום חומרא יתירא. ולא נהיר, דברם הכא משמע דמסקנא דמילתא היא ובניחותא קאמר. ויש מי שאומר דלאו דוקא שיגערו בו חבריו ישראלים, דאפילו גערו בו גויים, כגון שהוא דר בכפר הוי נמי גערה ושרי. ולשמחת מריעות לאלתר. פירוש לישנא קמא דרבה בר רב הונא סבירא ליה דסעודת הרשות הוא דאסור, אבל סעודת מצוה מותר ליכנס תוך שלשים. ואקשו ליה וסליק בקושיא. ואמימר מתני לה כלישנא אחרינא ולשמחת מריעות מותר לכנס לאלתר. כלומר שאין שמחה בסעודת הרשות כמו שיש בסעודת מצוה. ועמדו דברי אמימר. בפורענותא אבל ברשיותא [לא]. פירוש שמחת מריעות עצמה שמותרת, [היינו] בפורענותא, כלומר אם עשה סעודה לחברו, ועכשו היה רוצה לפרעו לשלם גמולו, מותר לאלתר ואפילו באביו ואמו, (כגון) [כל שכן] בשאר קרובים. אבל ברשיותא לא, כלומר הלואה שיתחיל הוא להלוות תחלה לחברו, אותה סעודה אסור. אשר אתה נושה בו [דברים כ"ד] מתרגמינן דאת רשי ביה. וקשיא לן הא דתניא באבל רבתי [שמחות פ"ט] על כל המתים אסור ליכנס לבית המשתה עד שלשים יום ועל אביו ועל אמו עד שנים עשר חדש אא"כ היתה לשם שמים. משמע מהכא דסעודת מצוה יש בה היתר יותר מסעודת הרשות, ובשמעתין משמע איפכא. ואפשר דהאי לשם שמים דשרי הכא כגון שהוא משיא יתום ויתומה או עני ועניה לשם שמים, דשאני הכא שאם לא יעשה הוא ולא יכנס שם יבטל המעשה. אבל בנשואי עשיר להזמינו לסעודה כדי להתכבד בו אסור ליכנס שם. ירושלמי [ה"ח]. ואם היתה חבורת מצוה או קידוש החדש מותר. חבורת מצוה, כגון חבורת הפסח וחבורת אכילת קדשים ואכילת מעשר שני בירושלים. וכן כל דבר שצריך הוא עצמו לעשותו אע"פ שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה מותר. וכל זה לא התירו אלא משלשים ואילך באביו ואמו. אבל תוך שלשים לכל מצוה שבעולם אסור, שהרי אפילו לישא אסור, כדאיתא לקמן [כ"ג ע"א] כל שלשים יום לנישואין. כן נראה. הראב"ד ז"ל. משמע מדבריו דמותר לישא אשה אחר שלשים, ואפילו מאביו ואמו. והאי נכנס דקאמרינן, דוקא לאכול ולשמוח, אבל כניסה בעלמא מותר. ואפרקסותו אינה מעכבת. פירוש המטפחת שעל ראשו אינה מעכבת. וכתב הראב"ד ז"ל מדלא קאמר ואינו צריך לקרעה, מכלל דלכתחלה צריך לקרעה למצוה על אב ואם, אלא שאם לא קרע יצא. מכלל שאם לא קרע שאר הבגדים כולן לא יצא ידי קריעה, וגוערין בו כעובר על מצות עשה מדברי סופרים. ועוד שכל זמן שאותו הבגד עליו אומרין לו שיקרענו, ואפילו לאחר שלשים, דהוה ליה כמי שאין לו חלוק לקרוע בשעת חיוב ואחר כך נזדמן לו שהוא חייב לקרוע על אביו ואפילו לאחר כמה מפני שלא קרע בשעת חיוב. וגם זה כמו כן לא קרע כל צרכו בשעת חיובו. עד כאן. ויש שאומר אפרקסותו אינה מעכבת ואפילו בלכתחלה לא צריך. ואפשר שעל זה נהגו במקצת מקומות שלא לקרוע הגלימא ואפילו על אביו ואמו. והטעם מפני שאינה מלבוש קבוע, שאינו לובש בתוך הבית, אלא שפושטין אותה בשעת קריעה כדי שיהא קורע מבחוץ, כדלקמן [כ"ב ע"ב]. והר"ם ז"ל [הל' אבל פ"ח ה"ג] פירש אפרקסותו כגון החלוק שלנו שהוא בגד הזיעה הדבוק לבשרו אינו מעכב. והכי נמי משמע בתוספתא [ברכות פ"ב, הט"ו] גבי ק"ש, דאמרינן ואם היתה אפרקסותו חגורה לו מבפנים מותר לקרות. ובתוספתא דדרך ארץ משמע נמי הכי. כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה וכו'. אית דפסקי כר' יהודה. ואין חילוק בזה בין דאב ואם לשאר קרובים. והגאון פסק כת"ק. והאשה שוללת לאלתר. פירוש ואפילו בתוך שבעה, מדאקשינן לקמן [כ"ו ע"ב] אשה דניתן לשוללו לאלתר הכי נמי, ודוק. קורע מבפנים. פירש רש"י ז"ל בתוך החדר שלו, ואינו צריך להראות הקרע לעם. אבל על אביו ואמו צריך לקרוע בחוץ כלפי העם. ואית דמפרשי בפנים תחת הגלימה, בחוץ שיפשוט הגלימה במקום שלא נהגו לקרעה, שאינה בכלל בגדיו, לפי שאינה מלבוש קבוע כל היום [אלא] כשהולך בחוץ. ומה שנהגו במקצת המקומות לפשוט הגלימה בשעה שקורע על שאר מתים, אינו צריך, דלא גרע תחת הגלימה מתוך החדר (ואפילו) לפירוש רש"י ז"ל. אלא אפשר שנהגו זה כדי שיהא הבגד שקורע בו בגד עליון בשעת קריעה, שאם ילבש הגלימה נמצאת הגלימה בגד עליון.
חכם שמת בית מדרשו בטל. פירוש סופדין אותו כל שבעה ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצים לבית מדרשו, אלא שמתחברין שנים שנים בבתיהם ולומדים. וכן אב בית דין שמת. נשיא שמת (בית) [בתי] מדרשות שסביבותיו בטלין. כל אותן שיכולין לבא ביום להספדו ולחזור בו ביום לבתיהם. ובני עירו נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה ויוצאין. פירוש כשמת הנשיא כל בני עירו באין ומתפללין בבית עם האבל בין בחול בין בשבת. ואין מתפללין כלל, חוץ מקריאת התורה בשני ובחמישי ובשבת שצריכין לקרות בבית הכנסת. והאי דקאמר וקורין שבעה זהו לשבת, וליום שני וחמישי קורין שלשה ויוצאין. אלא דאשמעינן רבותא דאפילו בשבת אינו יוצא מבית [האבל לבית] הכנסת, ומתפללין עמו בבית, ובית הכנסת בטל חוץ מקריאת התורה בלבד. מה שאין כן בחכם ואב בית דין שאין בית הכנסת בטל, אלא מקצתן בבית האבל ומקצתן בבית הכנסת.
<h2>דף כג.</h2>
רבי יהושע בן קרחה אומר לא שיצאו ויטיילו בשוק. שלא יראו כבני אדם שפרקו עול הנשיאות ועול בית הכנסת אלא יושבין ודומין. ודווין על אבדת הנשיא ועל אבידת בית הכנסת. הראב"ד ז"ל. שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו. פירוש שבת ממש, כדמפרשינן לעיל. ר' יהודה אומר שבת שניה אינו יוצא וכו'. שבת דוקא, ואין השביעי בכלל, כי בימי החול יכול הוא לצאת אחר שהוא יכול לצאת למלאכתו. אבל בשבת שאין בו מלאכה אינו יוצא מפתח ביתו, אלא באין שכניו וקרוביו ומתפללין עמו בבית. ויש אומרים דבמקום שנהגו ללכת האבלים בשבת לבית הכנסת קודם שנשלם האבל יפה הם עושין, דאבלות שבפרהסיא אינו נוהג בשבת. וכתב הריא"ג ז"ל דבבל ושאר הארצות מתפללין כל ימי השבוע בבית הכנסת, אבל מכל מקום לשאר עסקיו אסור לצאת. ואמר רב האיי ז"ל ולענין (יצא) [לצאת] מפתח אפילו בשבת ראשונה הכל כמנהג המדינה, היכא דרגילין דמצלו בבי כנישתא מקדמי ואתו מצפרא מקמי צבורא לבית הכנסת, והיכא דרגילי למיתב בביתא יתבי. וסיוע למנהג מדקתני לעיל [כ"א ע"ב] מכאן ואילך הולך ויושב במקום המנחמין. השתא ללכת לבית האבל שרי לבית התפלה לא כל שכן.
כל שלשים יום לנשואין. כתב הר"ם ז"ל [הל' אבל פ"ו ה"ה] דלא [אסרו אלא לישא] אבל לארס אפילו ביום המיתה מותר. מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שלשה רגלים. פירוש כדי שתשתכח ממנו לגמרי ולא יתן דעתו עליה בשעת תשמיש כדי שלא יבא לידי ארבע דעות. ויש אומרים מפני שעל עון נדרים אשתו מתה, ולכך ילקה שלשה רגלים שעבר על בל תאחר שלשה רגלים. ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר. לאחר שבעה, דתוך שבעה הוא אסור בתשמיש המטה, ומאי אהני ליה. וכתב הראב"ד ז"ל דהא דאמרינן לא בא עליה אלא לזמן מרובה ומאי נינהו שלשים יום, דוקא מי שנושא אשה לפרנס בניו הקטנים, אבל מי שנושאה מפני שאין לו בנים ולא קיים פריה ורביה מותר לישא ולבא עליה לאלתר, פירוש לאחר שבעה. וכן מי שאין לו מי שישמשנו. ודברי הר"ם ז"ל תימה. שאפילו באלו כתב [הלכ' אבל פ"ו ה"ה] דאסור לבא עליה עד לאחר שלשים יום.
כל שלשים יום לגיהוץ. פירוש אסור ללבוש כלים מגוהצין ואפילו של פשתן. ואע"ג דכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ, הרי אמרו אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. הכא נמי לא שנא. וכן אין בהן משום גיהוץ הני מילי לגהץ ולהניח, מה שאין כן בשל צמר דאפילו להניח אסור. וגבי אבל לכבס ולהניח מותר, ולא אסרו אלא ללבוש. והכי איתא באבל רבתי [שמחות פ"ז] מותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים יום. ותו גרסינן התם מותר בפונדא ובפסקיא ובאנפליא וכובע של ראש. פירוש אע"פ שהן מגוהצין. והא דתניא הכא שיוצאין מתחת המכבש, מדתניא באבל רבתי משמע בין בכלים ישנים בין בחדשים קאמר דבעינן יוצאין מתחת המכבש. ולמעוטי אותן שאין עומדין במכבש שאין מקפיד עליהן שאותו הגיהוץ [אינו] אלא לאותן שכובשין במכבש לאחר הגיהוץ מיד. וקיימא לן כר' אליעזר ב"ר שמעון דאמר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד. והוא שיוצאין מתחת המכבש. ואית דבעו למימר דהני כלי פשתן או הקנבוס דידן חדשים יוצאין מתחת המכבש הן, שדרך התגרין לכבשן תמיד (צ"ל) [צ"ע] אם כלי קנבוס אין בהם משום גיהוץ ככלי פשתן, או דילמא כלי פשתן דוקא כדקיימא לן לענין כלאים ולפיכך אסור ללבשן חדשים בתוך שלשים יום. ויש לחלוק בזה שלא אמרו אלא באותן המלבושין שלהם שאחר תפירתן ותקונן היו עומדין במכבש, אבל הני דידן כיון שחתכן מן היריעה והחייט תופרן ממעכין, ואין תיקון המכבש ניכר בהן כלל. וכתב הראב"ד ז"ל נראה דכמו שאסרו ללבוש כך אסרו להציע תחתיו ועליו בלילה, שאין הלבישה דוקא אלא הנאת הגוף. ואם תאמר שמא הנאת הראיה עם הנאת הגוף אסרו אבל סדין בלילה הנאת הגוף איכא הנאת ראיה ליכא, אם כן ביום נמי משכחת לה היתר אם ילבש אותו תחת שאר הבגדים שלא יראה אותם. אלא ודאי הנאת הגוף הוא העיקר. וגיהוץ איכא דמפרשי ליה שהוא בנתר וחול ובורית. ואית דאמרי כעין גיהוץ שלנו שקורין בוגירא דהוי אחר כבוס, שמתחלה מעבירים הבגדים במים צונן. ולשון הר"ם ז"ל [הל' אבל פ"ו ה"ד] אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין כל שלשים יום אחד האיש ואחד האשה, היו צבועין ומגוהצין מותרין, וכן אם לא היו חדשים אע"פ שהן לבנים ומגוהצין מותרין, וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ, ולאחר שלשים יום מותרין בגיהוץ אפילו על אביו ואמו.
<h2>דף כג:</h2>
יש אבלות בשבת. פירוש יש קצת [אבלות] בשבת לנהוג בו דברים שבצנעה, (וחד) [או] אין אבלות כלל אפילו לדברים שבצנעה. אבל דברים שבפרהסיא לדברי הכל לא נהיג כלל. והכי משמע בלימא כתנאי דבהא פליגי. ירושלמי [ה"ה]. תני מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין, ובדרום שואלין, [פירוש] ביהודה שהיא לדרומה של ארץ ישראל, וסבירא להו דאין אבלות בשבת כלל, כהדא דר' אושעיא רבא אזל לחד אתר חמא אבלי בשבתא ושאל בון אמר איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו. ומהירושלמי [ה"ה] שהביא הראב"ד ז"ל משמע דשאלת שלום הוי מדברים שבפרהסיא. (והיה) [ואינו] אוכל בשר ואינו שותה יין. כתב רבינו יעקב ז"ל דלאו משום אבלות הוא, דאבל מותר בבשר ויין, אלא כדי שלא ימשך בסעודתו וימנע מקבורת מתו. והילכך אם אינו חייב בקבורתה, כגון אחותו נשואה, אינו אסור בבשר ויין וחייב בק"ש, וחייב מיד בכל דיני אבלות, דלא איתמר עד שיסתם הגולל אלא למי שהוא טרוד בקבורה, וכן עשה רבינו יעקב מעשה. ולא נהיר. ורחיצה וסיכה לפי טעם זה משמע דאסירי נמי קודם שיסתם הגולל, משום המשכה. ואנן אשכחן דדוד רחץ וסך בין מיתת הילד לקבורתו. וכן כתב הר"ם ז"ל [הל' אבל פ"א ה"ב].
<h2>דף כד.</h2>
ופריעת הראש חובה. פירש בעל הערוך שצריך לגלות חוטמו וזקנו ושפמו שהוא מכסה בימי החול. להודיע כי אין אבלות בשבת. אבל לגלות ראשו אינו צריך. א"ר יעקב א"ר יוחנן הא דאמרינן פריעת הראש חובה לא שנו אלא שאין לו מנעלים ברגליו. שמא מפני האונס הוא שיש לו חולי ברגליו, או שמא מפני האבלות כדאמרינן נת"ר רשות. והשתא דאין לו מנעלים ברגליו והולך בעטיפת הראש ודאי מוכחא עליה מילתא דאבלות. מנעליו מוכיחין עליו. אית דמקשו למנהגא דילן היכי שוו כו"ע חובה נעילת הסנדל בשבת. ואיכא למימר משום דאשתני מנהגא דכו"ע סיימי מסאני, ואי לא סיים איהו השתא הוי דבר שבפרהסיא ככפיית המטה. אבל יש לו מנעלים ברגליו היו מוכיחין עליו דלאו משום אבלות הוא עושה, ואין [איסור] פריעת הראש [אלא] רשות הוא לו, ויאמרו האי דמיעטף הכי שמא חושש בפיו ובשיניו או נוהג כמנהג ישמעאל. ומסקנא דכל דבר שבצנעה נוהג, ואינה רשות אלא חובה. ועטיפת הראש דברים שבצנעה הוא, ולא כעטיפת הישמעלים אלא כסוי הראש לבד על ידי שנוי, כדרבה ורב יוסף דעבדי עובדא כרב וחייב בה. וחליצת מנעל בתוך ביתו לאו דברים שבצנעה הוא ולא של פרהסיא. לא של צנעה דהא חזו ליה כולי עלמא כד עיילי לגביה בשבתא לנחומיה. ולא של פרהסיא משום דאיכא טובא דלא מסיימי מסאני בביתא אי משום הנאה אי משום מיחוש. הילכך רשות היא. והכי סבירא ליה לר' יוחנן לעיל, מדאמר ר' יעקב א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין לו מנעלים ברגליו אבל יש לו מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחין עליו. אלמא חליצת מנעל רשות היא לר' יוחנן. והיכא דיש לו מנעלים ברגליו אפילו עטיפה כעטיפת ישמעאל רשות היא. ותשמיש המטה ורחיצת ידים ורגלים בחמין ודאי דברים שבצנעה הן, ואסור בהן בשבת, כדאמרינן גבי חתן [כתובות ד' ע"א] שהוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, ומייתי עלה הא דר' יוחנן אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג, דאסור הוא ולא רשות. אבל זקיפת המטה וחזרת קרע לאחוריו כיון שהכל נכנסין אצלו בשבת לנחמו ורואין מטתו ורואין מלבושיו הנהו ודאי לאו צנעה נינהו אלא פרהסיא. הראב"ד ז"ל. והרב ר' משה ז"ל [רפ"י מהל' אבל] כתב דפריעת הראש דברים שבצנעה הוא, סנדל דברים שבפרהסיא. ושמא איהו פסק כמנהג מקומות דעבידי כולי עלמא דמסיימי מסאני.
חזרת קרע לאחוריו בשבת חובה. גרסינן באבל רבתי אם יש לו טלית אחר נותנו על גביו בשביל כבודו וכבוד השבת. וקרע עליו תליתר (כנדי) מאני. פירוש ודאי לא הוה לביש להו לכולהו בבת אחת, אלא ודאי חד מינייהו לבש היום וקרע ליה, והדר [לביש] למחר לאידך וקרע ליה. והא ודאי מיום שמיני ואילך ליכא חימום ואפילו הכי קרע. ואי קשיא לן מאי קא פריך, דנהי דאמרינן דכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע, ובשעת חמום דבעי ליה למיקרע ובההיא קריעה מי חייב. ומיהו שמא קא קרע בשעת חימום ויצא ידי קריעה, ותו לא הוה צריך למקרע, ומאי דעבד בתר הכי לפנים משורת הדין הוא דעבד. ומאי דמקשה מינה דההיא דעבד שלא בשעת חמום [אע"ג ד]לאו משום חובת קריעה קא עביד לה, איכא למימר דהכי קא מקשה כיון דאמרת דכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע, ואי קרע שלא בשעת חמום אינו כבוד המת, וא"כ אמאי קרע טפי דהא לא הוה כבוד המת. והראב"ד ז"ל פירש דהכי קא פריך, כיון דמצות קריעה ליכא נמצא עובר משום בל תשחית. אזל ליה גברא דמסתפינא מיניה. כלומר מפני יראתו הייתי מעיין יפה בשמועה ולא הייתי מיקל בהוראה, ועתה ממי אירא, ואולי אשגה תמיד ואחטא ואחטיא את הרבים, נמצא שהוא היה מזכה אותי.
כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו. פירוש ואפילו על אביו ואמו כל שבעה הוא דקרע, אבל בתר שבעה מחליף ואינו קורע. ולא תקשי הא דאמר לעיל [כ' ע"א] דעל אביו ואמו אפילו לאחר כמה קורע ובתוך שלשים יום דדברי הכל קורע. דהתם מיירי במי שאין לו חלוק לקרוע מתחלה, שלא קיים מצות קריעה. אבל הכא שיצא ידי קריעה בעונתה, דהיינו בשעת מיתה, אמרינן דלשאר קרובים אפילו בתוך שבעה מחליף ואינו קורע אבל לאביו ואמו קורע כל שבעה. וכתב הראב"ד ז"ל נראה לומר מכיון שאם בא להחליף מחליף על שאר קרובים ואינו קורע, כמו כן בא להחזיר קרעו לאחוריו אפילו בחול תוך שבעה מחזיר. ואית דאמרי דכי האי גונא ודאי לא שרי ליה, דחזרת קרע לאחוריו דומיא דפריעת הראש וזקיפת המטה קא חשיב לענין שבת. וכי היכי דזקיפת המטה לאו כל כמיניה בחול, הכי נמי חזרת קרע לאחוריו. והא דקתני בברייתא ואם בא להחליף מחליף וקורע, ומוקמינן לה באביו ואמו אבל שאר מתים לא, לאו למימרא דלשאר מתים מחליף ואינו קורע, אלא לשאר מתים אינו מחליף משום דאינו רשאי לקרוע, וגם אינו רשאי להפסיק אבלותו. אי נמי הא דקתני באביו ואמו אם בא להחליף מחליף וקורע [אבל בשאר מתים לא, היינו] אם בא לו להחליף על ידי אנסו אינו קורע, אבל מי שבא להחליף שלא על ידי אונס הכי נמי דקורע כדי שלא יבטל אבלותו בידים, והוא הדין לחזרת קרע לאחוריו שאינו רשאי להחזיר, אלא בא להחזיר מחזיר וקורע. וכן עיקר. והא דאמרינן אם בא להחליף מחליף וקורע אית דאמרי דוקא מחליף, אבל לובש בגד אחר על גביו אינו נראה שיהא צריך לקרוע וכל שכן תחתיו, כיון שלובש הקרע. מיהו יש שאומר אפילו ילבשנו תחתיו צריך לקרוע באביו ואמו כיון שאינו ניכר לרבים.
אבל מטייל הוא באונקלי בתוך ביתו. פירוש אע"ג דאמרינן דבשבת מחזיר קרעו לאחוריו, הני מילי בפרהסיא, אבל בצנעה שאין שם אדם אחר אלא הוא יכול להיות קרעו לפניו כיון שהוא בצנעה. כך נראה שפירש רש"י ז"ל. ופירוש אונקלי חלוק או אחד ממלבושיו, ודמי לההיא דמגלה [כ"ד ע"ב] נתנן על בית אונקלי שלו. ענין אחר אבל מטייל באונקלי, פירוש ארקוק"ש. ואשמעינן דאע"ג דאסור בנעילת הסנדל שרי לטייל בהני בתוך ביתו. ואית דמפרשי קבשול"ש, ואפילו בחול קאמר, וכן נהגו רוב בני אדם לנעול קבשול"ש בתוך ימי אבל. אותן קרעים מתאחין או אין מתאחין. פירוש אותן קרעים שקורע במחליף בגדים בתוך שבעה. והילכתא אין מתאחין, דהוה ליה ר' אושעיא מסייע למ"ד אין מתאחין, ומ"ד מתאחין הוה ליה חד.
<h2>דף כד:</h2>
ועצרת עצמו אע"פ שאינו אלא יום אחד הרי הוא חשוב כשבעת הימים למנין שלשים הואיל ויש לו תשלומין שבעה כשאר רגלים. יום אחד לפני ר"ה ור"ה הרי כאן ארבעה עשר יום. כתב הראב"ד ז"ל קשיא לן הכא מכדי רב פפא כר"ג סבירא ליה דאמר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים, וכיון דיום הכפורים רגל הוא ומפסיק למה ליה למימר חושבנא דארבעה עשר, בין דליחשביה לראש השנה כשבעה ימים בין דלא ליחשביה אלא כיום אחד, כי מטי ראש השנה בטלה לה גזרת שבעה, וכי מטי יום הכפורים בטלה גזרת שלשים. ואיכא למימר דכל כי האי גונא כי מטי יום הכפורים לא מיבטלה גזרת שלשים משום דלא נהיג אבלות כי ארחייהו (בתרי) [דתרי הפסקות] בהדדי בחדא אבלות לא עבדינן. ולהכי אמר הרי כאן ארבעה עשר יום. ולא קא אמר בטלה ממנו גזירת (שבעה) [שלשים] כמתניתי', לאשמועינן דבעי אשלומי ומיזל עד הרגל. וליכא הפסקה כלל מהנך עד דמטי לעיקר רגל. משום דלא חשיבי כרגלים גמורים. מיהו אם קבר מתו (חמשה) [שבעה] ימים לפני ר"ה בטלה ממנו גזרת שלשים כרגל גמור. ואיכא מאן דאמר דלהכי אמרינן הרי כאן ארבעה עשר יום, ולא קאמר בטלה ממנו גזירת (שבעה) [שלשים] כדאמרינן ברגלים, משום דלאו כרגל גמור חשבינן ליה לאפסוקי. אלא להכי מקשינן להו למחשבינהו במקום שבעה בלחוד. הילכך אם קברו שמונה ימים לפני ראש השנה לא בטלה ממנו גזרת שלשים, אלא נוהג גזרת שלשים עד יום הכפורים. וביום הכפורים מיהא בטל ליה, דשמונה ימים לפני ראש השנה ושבעה דראש השנה הרי כאן חמשה עשר, ושמונה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ושבעה דיום הכפורים הרי חמשה עשר, הרי כאן שלשים. ואסור לגלח ערב ראש השנה ויום הכפורים. והיינו דאמר ליה רבינא לרב חסדא מסורא אנא מסתברא כרבן גמליאל אמרי, ולא קאמר ליה אין דאמר שמואל הלכה כרבן גמליאל. אלא ש"מ דלא סבירא ליה כרבן גמליאל ממש שהיה עושה אותם כרגלים לגמרי, אלא לחשבון שבעה בלחוד מקשינן להו לרגלים, מדאתקוש מועדים להדדי. אבל אפסוקי לא מפסקי, דהא לא כתיב בהו שמחה כרגלים. ואם יטעון הטוען לומר והלא מכיון שאמרו יום אחד לפני ראש השנה הרי הוא כשבעה ימים, נמצא שהוא מפסיק גזירת שבעה, [אם גזירת שבעה] הוא מפסיק לא יפסיק גזירת שלשים. נשיב ונאמר כי הפסקת השבעה מפני מה, שהוא עצמו נחשב כשבעה. והנה גזרת השבעה כבר כלתה ביום ראש השנה. ומפני כך חשבו אותן לארבעה עשר. דכיון שאינה יוצאה ממנו אינה נכנסת לתוכו. אבל גזירת שלשים שאינה כלה ביומו נכנסת לו ויוצאה ממנו. אלא שנחשוב יומו לשבעה. וזה הטעם אפשר להעמידו ויפה לקיימו, משום דאמר ליה מסתברא אמרי.
ה"ג והרב רבינו משה ז"ל [הל' אבל פ"י ה"ג] לא פסק כרב פפא דאמר הרי כאן ארבעה עשר יום אלא כרבן גמליאל דאמר מפסיקין בלחוד. והיינו דאמר מסתברא כרבן גמליאל אמרי. אבל לא עולין, משא"כ ברגלים שהן עולין. והריא"ג ז"ל מפרש דעולין ומפסיקין, כדין כל רגל דעלמא. והן עולין כיום אחד לפני הרגל או קברו בתוכו. ומפסיקין היכא דאיכא שמונה ימים לפני ראש השנה. וכי אמר מסתברא כרבן גמליאל אמרי הכי קאמר לאו בפירוש אמרי דהרי כאן ארבעה עשר יום, אלא הלכה כרבן גמליאל אמרי. ומינה ש"מ דעולין ומפסיקין. ויש מי שאומר דהני רגלים קטנים דחשבינן להו כשבעה ימים בין שמע שמת לו מת ערב הרגל בין לא שמע עד אחר הרגל מונין אותו כשבעה ימים. ואם מת יום אחד לפני הרגל אותו יום נחשב כשבעה, כאילו שמע ערב הרגל. ובאותו יום אין אני רואה את דבריו, לפי שאותו יום אינו נחשב כשבעה מפני חשיבותו אלא מפני הפסקת הרגל. אבל ברגלים עצמן נראין דבריו בין ששמע בין שלא שמע, מפני שיש להם חשיבות כשבעה עצמן, משום דאתקוש רגלים אהדדי. הראב"ד ז"ל. והרב בעל השלמה מקשה למה ליה למימר הרי כאן ארבעה עשר יום ותו לא צריך למימני אלא ששה עשר יום, אפילו לא יעלה לו אלא יום אחד או שבעה נמי לא ימנה אלא חמשה עשר יום, דלסוף חמשה עשר יום יהא חג הסוכות ויפסיק לגמרי. ותירץ דנפקא מינה לענין שמועה רחוקה, שאם מת ערב ראש השנה הרי כאן ארבעה עשר יום שעולין לארבעה עשר, ושמונה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, ושבעה דיום הכפורים, יעלה לשני ימים אחר יום הכפורים. שאם שמע בו ביום הוי שמועה רחוקה, והרי עליו בין כולם עד שלשים יום. עד כאן. וכן מי שהתחיל אבלותו יום אחד לפני ראש השנה מגלח שני ימים אחר יום הכפורים למאן דמפרש דעולה כשבעה להכי איצטריך. אי נמי דאתא לאשמועינן דיום הכפורים לא מפסיק ליה מגזירת שלשים, דתרתי הפסקות בהדי הדדי לא עבדינן, ולהכי (לא) איצטריך. וכן נמי לא קשיא אמאי לא נקט נמי יום אחד לפני יום הכפורים וכו', דהא ודאי לא איצטריך, דאע"פ שיום הכפורים לא יעלה לארבעה עשר לא ימנה אלא שבעה (יום) [ימים], יום אחד לפני יום הכפורים וחמשה ימים אחריו עד הסכות. ונמצא שאינו נוהג אפילו ששה עשר ימים אחר יום הכפורים, שהרי סכות מפסיקו. ושמיני של חג הרי כאן אחד ועשרים יום.
מתניתין. אין קורעין ולא חולצין אלא קרוביו של מת וכו'. פירוש במועד קאמר, דאין קורעין אלא קרוביו. אבל הא דאין מברין אלא על מטות זקופות ואין מוליכין איירי אפילו בחול, כדאיתא בגמרא משום תקנת עניים. ורבותא קמ"ל דאפילו במועד אין מוליכין אלא בסלין דרך אבלות. ואית דמוקמי לה בחול. וקמ"ל שאין לקרוע אלא קרוביו. ולמאן דמפרש לה במועד יש לתמוה קרוביו מיהת היכי קרעי, דאין אבלות חל במועד כלל, כדאמרינן דלא אתי דיחיד ודחי עשה דרבים. ויש לומר דשאני קריעה דחמירא, דאית בה מיתה כדאמרינן הא אחר של פרם חייב מיתה. ותו איכא למימר דכולהו שאר מילי הן ענין אבלות ומצי למיעבדינהו אחר הרגל, והואיל והם ענין של צער וניוול לא חיילי עליה עד אחר הרגל. אבל הקריעה היא לשעת חוזק המרירות ובשעת החימום ואי השתא לא קרע לא מצי קרע בתר רגל, דכל קרע שאינו בשעת חמום אינו קרע. ובתר הכי מחזיר קרעו לאחוריו דפח"ז חובה [שם] אפילו בשבת, וכל שכן במועד דהוי זמן שמחה. אבל ביום שני דעצרת או יום טוב שני אחרון דפסח ודחג, אע"ג דחייל עליה אבלות כדכתב הרב אלפסי דאתי עשה דאבלות דיום ראשון דאורייתא ודחי ליה, מכל מקום לא דחינן ליה לענין היתר מלאכה, דקריעה על מתו מלאכה היא ואסירא. וכן כתב הרב ר' משה ז"ל [הל' אבל ר"פ י"א]. מיהו הרב ר' משה ב"ר יהודה הורה בעיר בדרש לקרוע ביום טוב שני, וכן הרב ר' אברהם ב"ר דוד בהר.
<h2>דף כה.</h2>
אמרי לא גמרינן מיניה. וכי תימא אע"ג דלא גמרי מיניה מי גרע רב ספרא מאדם כשר דאיבעי למיקרע עליה אפילו שלא בשעת יציאת נשמה. תירץ הראב"ד ז"ל דכי איבעי למיקרע עליה הני מילי לאותן העומדין שם בין מיתה לקבורה אע"ג (דהוו) [דלא הוו] בשעת יציאת נשמה. אבל אחר קבורה לא רמיא עליה למיקרע. ויש מתרצי דכי אמרינן דקרע על אדם כשר אפילו שלא בשעת יציאת נשמה, מכל מקום ההיא סגי לה במשהו, אבל על חכם קא מקשינן ליה לקריעת קרובים דקאמר הכל כקרוביו, ומה התם טפח [כ"ב ע"ב] הכא נמי טפח. ועל רב ספרא קרעו כעל אדם כשר ולא כעל חכם דהיינו טפח. ואמר להו אביי וכו' שהיה כבר. פירוש שהיה יחזקאל מספר עכשו בחוצה לארץ מה שנראה לו בארץ, אבל לאו למימרא דבחוצה לארץ נראה לו.
יומא חד איתהפכא ליה רצועה דתפלין. פירוש דקיימא לן [מנחות ל"ה ע"ב] רצועות תפלין נוייהן לבר, פירוש מקום שער הולך מבחוץ ואידך מבפנים. אי נמי נוייהן פנים המשחירין הולך מבחוץ והלבן מבפנים. מצאתי בהלכות הריא"ג ז"ל. כד דמך ר' יוחנן אורי ר' חייא ב"ר אבא לשלול הקרע בו ביום [ירושלמי בשלהי מכילתין] ולנעול סנדלים בו ביום. ר' יונה שמע דמת ר' אבהו צם כל ההוא יומא, ירושלמי [ה"ז]. הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף. אמר ר' אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום. ירושלמי [ה"ח]. ר' יוחנן הוה סליק מטבריא לצפורי חמא חד בר נש נחית מתמן, אמר ליה מה קלא גו מדינתא, אמר ליה חד רבן דמך וכל ברין מיטפלין ביה, ידע ר' יוחנן (דור' ר' יוחנן הוה) [דודאי ר' חנינא הוה] שלח ואייתי מנויי טביה דשובתא ובזען. ולא כן תנו כל קרע שאינו של בהלה אינו קרע, אימור ר' יוחנן בעי מעבוד דרביה ומוקיר יתיה. ולא ידעינן אי משום דהוה רביה ואי משום שמועות רעות. מילתיה דר' חייא בר בא אמרה משום דהוה רביה. ירושלמי בפרק הרואה [הי"ב] שמעון קמטריא שאל לרבי חייא בר ווא כגון דאנא חמר ואנא סליק לירושלים בכל שעה מהו שאקרע, אמר ליה אם בתוך שלשים יום אין את צריך לקרוע, לאחר שלשים צריך לקרוע את.
<h2>דף כו.</h2>
לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה. פירוש כשנשרף בזרוע רמה דרך חרון (והתכסה) [והתרזה] כמעשה שהיה כך. והרב ר' אברהם כתב בספר האשכול, פירש מר רב האיי ז"ל לא אמרו חייב לקרוע שתי קריעות על ספר תורה שנשרף אלא בזמן שנשרף בזרוע של אדם עז וקשה ששרפו בעזות מצח, וכמעשה שהיה בשרוף המלך את המגילה ואת הדברים. ומותיב הנגיד ממעשה דבת נעמיתא דלא חייב לקרוע אפילו קריעה אחת משום דלא הוה בזרוע, דאי הוה בזרוע אפילו לא נשרף אלא שנקרע דרך עזות בזרוע חייב לקרוע שתי קריעות. ומכאן אתה יודע שמה שאמרו על ספר תורה שנשרף לאו דוקא נשרף, אלא [ב]כל דבר שמאבדו [אדם] בזרוע. ויש שאומר דוקא ספר תורה שנשרף, אבל שאר ספרים לא. ואפשר דאפילו בשאר ספרים אם יש בו הזכרות נמי חייב. ודוקא בשריפה, אבל בקריעת ספר תורה אינו חייב לקרוע.
<h2>דף כו:</h2>
לפיכך מוכר צריך להודיעו ללוקח. פירוש ואם לא הודיעו ושללו הלוקח בטל מקח. וכן נמי אם לא הודיעו ואמר לוקח אי אפשי בו אא"כ אתפרנו יבטל המקח. ותני באבל רבתי [שמחות פ"ט] המוכר חלוק קרוע לחברו צריך להודיעו שהוא מן הקרעים שאין מתאחין, והלוקח חלוק קרוע מחברו אסור לאחותו עד שיודע לו שהוא מן הקרעים המתאחין. וכל הקרעים שאין מתאחין אסור למכרן לגוים, ואסור לחפותן ולהפכן למטה דברי ר' שמעון בן אלעזר, ורבי מתיר.
ר' יהודה בן בתירא אומר וכוליה. כלו' קורע תחלה על אביו אמו ומרחיק שלשה אצבעות וקורע [קרע] אחר לאחיו ואחותו. וא"ת יקרע תחלה על אחיו ועל אחותו ויפסיק ואחר כך יוסיף עד לבו לשם אביו ואמו. אין זה כבוד אביו ואמו שיהא הקרע לאחיו ולאחותו והתוספת לאביו ולאמו ולא שיקרע תחלה לאחיו ולאחותו ואחריהם לאביו ולאמו. וא"ת יקרע תחלה עד לבו לאביו ולאמו ויפסיק, ואח"כ יוסיף משהו על אחיו ואחותו, אין מוסיפין על קרע אביו ואמו לפי שאינן בתוספת. פירוש לפי שלא מצינו שום קרע מוסיף על הקרע שלהם, אבל קרע שלהם מוסיף על שאר הקרעים. פירוש שאר קרעים טפח ושלהם עד לבו. וכיון שהם נוספים על כולם אם יקרע תחלה לאביו ואמו ואח"כ יוסיף על אחיו ועל אחותו אין הקרע ההוא ניכר כלל, לפי שאין להם מקום למטה מן הראשון [ויאמרו קורע והולך הוא על אביו והטפח הראשון] עולה (לכאן) [לכולן] נמצא שאין הקדמה לאביו ולאמו בכאן ניכרת. ואילו היה ראוי לקרוע תחלה על אחותו ועל אחיו היה התוספת שמוסיף על אותו הקרע לשם אביו ניכר הרבה כי הוא לחובת אביו, מפני שזה די לו עד טפח, והוא מוסיף והולך עד לבו שהוא חובת אביו. אלא שאין זה כבוד אביו שיקרע עליהם באחרונה. ולא בתחלה, מפני שהקרע של אחותו ושל אחיו יאבד עם הקרע של אביו או כבוד הקדמת אביו יאבד עם השאר. ומפני כך צריך ליחד קרע לכל אחד מהם. וא"ת והא לענין מקדש וירושלים כשהוא פוגע בירושלים תחלה קורע לכל אחד ואחד בפני עצמו, ומפני כבוד המקדש לא סגי ליה בתוספת, וכשפוגע במקדש תחלה קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים. הנה שאין חוששין בכאן להבלעת כבוד המקדש אע"פ שהוא [חמור] מירושלים. יש לומר דשאני התם שאין הקריעות סמוכות זו לזו, שהרי אינו מוסיף על ירושלים עד שהוא רואה כל חומת ירושלים ובתיה חרבים. וכיון שיש הפרש גדול ביניהם אינן נבלעים והתוספת (נאבד) [ניכר] לפי מה שהוא. אבל כאן אין שהות ביניהן אלא מעט, שהרי השמועות והמקרים בבת אחת באו עליו. ולפיכך חוששין להבלעתן. ועוד שהקריעות שוות הן ואין יתרון לזו על זו, אבל קריעת אביו יש לה יתרון על של אחרים, ואפשר שהקטן נבלע בגדול. אבלות לחוד וקריעה לחוד. מפני שהקריעה מפורשת ובגדיכם לא תפרומו [ויקרא י'] ובגדיו לא יפרום [ויקרא כ"א].
עד היכן הוא מוסיף עד טבורו. וקיימא לן כותיה. והלכתא כר' יהודה שאמר קורע לאביו ולאמו בפני עצמו ולאחיו ואחותו בפני עצמן. ואי קשיא לך הא דאמרינן לעיל אמרו לו מת אביו וקרע ומת בנו והוסיף וכו'. התם דיעבד, אבל לכתחלה אין מוסיפין על קרע של אביו ואמו. אי נמי התם אחר זמן אבל [הכא] בבת אחת כדפרישית. והריא"ג ז"ל פירש לפי שאינן בתוספת, כלומר הקרע של אביו ואמו הוא עד לבו, ואין ראוי להוסיף על הקרע מלבו ולמטה, כיש אומרים, הילכך אין מוסיפין על קרע של אב ואם. ולפי זה הפירוש כיון שאמרו הילכתא כר' יהודה בן בתירא ממילא הלכה כיש אומרים דלהוסיף, דשמעתא כותיה אזלא, וכל הברייתא שאמרה אמרו לו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף תחתון מתאחה וכו' גם היא דחויה שהרי תוספת שהוא למטה מלבו אינו כלום. וקשה מאד לדחות ברייתות שאין בהן מחלוקת. גם דברי חכמים שחולקין עם יש אומרים בענין תוספת (מחסרון) [מחוסרין] הפירוש, ואע"פ שפירושו פירוש מרווח יותר משלנו. עד כאן לשון הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל.
הא דאמרינן האשה שוללתו לאלתר. דוקא שוללת ואפילו באב ואם מפני כבודה, אבל באיחוי אינה מאחה לעולם כדין האיש. וכי היכי דאמרינן באחיו ואחותו אם מתו שניהם יחד סגי ליה בעד לבו לתרוייהו.
מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו. יש מוכיחין מכאן דמאן דבעי לקדש אשה ואמר לחברו השאילני טבעתך ואקדש בו, וקצב לו דמים כך וכך הוא שוה, והלך וקדש בו את האשה והודיעה כמה הוא שוה, ובא המשאיל ובקש את טבעתו, דינא הוא דלימא ליה שואל [הרי] דמיו ואתן לך והטבעת לא אחזיר לך, ואפילו טבעת אחר כמוהו לא מהדרנא לך, דהא ידעת דלקדש בו אשה שאלתיו, והרי קדשתיה בו. כדאמרינן הכא כיון שהודיעו שאביו היה חולה היה מבקר בו והשאילו על דעת שאם ימצאנו שמת ויקרע בו יחזיר לו דמי קרעו.
<h2>דף כז.</h2>
לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות שיש לו וכו'. כתב הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל כל מטות שיש לו, כגון מטות אשתו ובניו שהן מתאבלין עמו, אבל אם יש לו (אכסניא) [אכסנאים] אין כופין. ואפילו יש לו עשר מטות בעשרה מקומות. והוא ישן בהן פעמים כאן ופעמים כאן, ואע"פ שעיקר שכיבתו בבית שמת בו המת. ואפילו חמשה אחים ומת אחד מהן. וכולן שוכבין בבתיהן. כולן כופין. אע"פ שלא היה אחד מהם שוכב בבית המת כלל, מפני שאין מיתת המת גורמת הכפיה, אלא חובת האבל היא בכל מקום שהוא. ירושלמי [ה"ה] הדר בפונדק אינו צריך לכפות דלא ליהוון אמרין חרש הוא, פירוש מכשף. גדולה מכולן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו. אמר רבי יוחנן שלא קיים כפיית המטה. אע"פ שאינו שוכב על גבי מטה אלא על גבי קרקע לא יצא. אבל אם כפה את מטתו רשאי הוא לשכב על גבי מטה, ואינו צריך לשכב על גבי מטה כפויה. מהר"י. והרב ר' משה ז"ל [הל' אבל פ"ה הי"ח] פירשו שלא יצא ידי חובתו אא"כ שכב על המטה הכפויה.
<h2>דף כז:</h2>
אין מועד בפני תלמיד חכם וכל שכן חנוכה ופורים. כתב הראב"ד ז"ל פירוש לכל דיני הספד. (והמפרש) [והני מילי] בפניו, והא דרב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא, התם משום דיום שמועה כיום מיתה וקרובה היא וכבפניו דמי. כלומר מנהרדעא לפום נהרא (הכי) [היכי] הוה ידע שלא נקבר, אלא כל מקום בין לפני קבורה בין לאחר קבורה כבפניו דמי. ופום נהרא לנהרדעא כמקומו דמי. וכן לענין קריעה אין הכל קורעין עליו במועד אלא במקומו, וכל זמן שעוסקין בהספד ובשעת הספד, מפני כבודו. ירושלמי [ה"ז] תני חכם שמת הכל כקרוביו. ואפילו קרובים שאין ראויין להתאבל, כהדא ר' בון דמך במועד, לא עבד ר' מנא חסד, והוון ספדיא אמרין עד מות רונאה. בתר מועדא עבד ליה איקריה, על ואמר קמייהו הא מתניתין חכם שמת הכל קרוביו, בהנון דהוו גביה, ואנן לא הוינן גביה.
<h2>דף כח:</h2>
לשון הראב"ד ז"ל. נשי דשכנציב. היו בקיאות בהספד וסופדין על האדם כפי מה שהוא. וכשימות מי שמניח חובות על בני ביתו והיו בני ביתו מתמשכנין בחובותיו היו סופדות עליו אוי להולך אוי למתמשכנין עליו. גוד גרמא מככא ונימטי מיא לאנטיכיא. זה היו אומרות כשהיה להם בן שעשועים. אומרות נעקרה שן אחת מחניכיו נוליך מים לדוד קטנה של אנטיכי. הגדולה נקראת אנטיכי והקטנה נקראת אנטיכיא. כלומר נוליך שם מים לצרכו כדי לרחצו. נ"א גוד גרמא שיול (אצלולא) [איצטולא] דמילתא לבר חרי דשלמו זוודיה. זה היו אומרות על עני בן טובים שמת שאין לו תכריכין לפי כבודו, ואומרות השאילו גלימא של משי לזה הבן, הרי כבר הושלמו לו כל יציאותיו ולא תצטרכו [להוציא] עליו עוד מזון וכסות. עטוי וכסוי טורי לבר רברבי דגני עלייהו. זה היו אומרות על גדול שמת הולך בכל צרכו. אמ' עטוי, כלו' התעטפו ההרים וכסו עצמותיו בכלי כבוד, כי מאד אתם נכבדים בתכריכי הגדול שישן עליהם בבגדי שעריו. אחנא תגרי אזביני מיבדקי. זה היו אומרות על תגר שמת והיו משבחות אותו במלאכתו. מותא במותא ומרעא חבוליה. זה היו אומרות על מי שמת מתוך חליים ארוכים, כלומר זה מת כשאר המתים והחליים שחלה הם ריבית.
דידל ידלוניה. פירוש על ההספד, כדאיתא במסכת שבת [קנ"ג ע"א] דלי הספדאי דהתם קאימנא. היה מעמד במרכבה נכח ארם. נתכון כדי שלא ימס לבב העם ויברחו וינוסו לפני אויביהם, ונחשבה לו לצדקה. והספידוהו כל ישראל הספד גדול, ויהושפט ואנשי (יהורם) [יהודה] שהיו עמו שם כמו כן הספידוהו, וזכה לכבוד גדול. מרזח נעשה שר לסרוחים. פירוש לעודפים עליו, והם המנחמין אותו.
<h2>דף כט.</h2>
כפטורין בפי הוושט. כדכתיב ופטורי צצים [מלכים א' ו'], והוא כעין פקעיות עגולות. נוסחא אחריתי. כפרוקי טורי. פירוש קשה כעקירת הרים. אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום. דמשמע ההליכה תהא בשלום, אבל לא ימצא שלום. והנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום. מפני שהוא (נפסד) [נבעת], וצריך לפקדו בשלום בהליכתו. ויש בני אדם שמנחשין ומשימין לבב על הדבר וכנגדן דברו חכמים, אבל מי שאין מקפיד אין הדבר מזיק לו כלל. עד כאן לשונו.
